הפסנתרן שימון נרינג ניגן יפה, אז למה חיכיתי שהשעמום הזה יסתיים?

יש בביתי הקלטות של המנצח פבלו הראס־קסאדו, בעיקר עם תזמורת הבארוק של פרייבורג, שאני חוזר אליהן שוב ושוב בהנאה. אל מה ששמעתי אמש (שבת) בניצוחו, בקונצרט למנויים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, אין לי חשק לחזור. זה היה קונצרט ארוך מדי ולא מהנה.

הסימפוניה החמישית של מהלר היא יצירה עוצמתית ומרוכזת שמבחינתי יכולה למלא קונצרט מרגש של שעה ורבע. אם רוצים בכל זאת להוסיף עוד מוזיקה, יש יצירות שמתחברות אליה מבחינת האווירה, החל ב"ליל הוד" של שנברג, דרך שירים של ברג, או שירים של מהלר עצמו, וכלה בקטעי התזמורת המרוכזים והעזים של וברן. אבל רוב התכנים האלה מודרים מן האולם הזה ונבחרה יצירה מרפרטואר הלהיטים הבטוחים. החיבור עם הקונצ'רטו מס' 1 של שופן נתן לי תחושה ששמענו שני קונצרטים, זרים זה לזה. חבל. קונצרט לא אמור להיות מקבץ של יצירות שמנוגנות זו לצד זו, אלא חוויה אמנותית כוללת.