שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

למרות דלות העלילה

הבמאי והמוזיקאי אלכס כגן יצר גרסה לאופרה הקאמרית הקצרה "לה וילי" מאת פוצ'יני. השילוב של סרט וידיאו בה הצביע יותר על פוטנציאל מאשר ניסיון למצותו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

הרעיון נכון ומתבקש: מדוע לא להציג אופרות במתכונת קאמרית במשולב עם סרט וידיאו – בין אם זמין ומוכן, ובין אם מיוצר במיוחד לפי העלילה? מדוע לא להשיג כך אפקט מתקבל על הדעת, אם לא יותר, ביחס נוח של עלות תועלת?

בהפקה קאמרית של האופרה הקאמרית הקצרה "לה וילי" מאת פוצ'יני (איני זוכר מתי היא הוצגה כאן, אם בכלל), עשה הבמאי והמוזיקאי (הוא גם היוזם והמממן) אלכס כגן בדיוק את זה: שלושת המשתתפים (זוג נאהבים ואביה של הנאהבת) מופיעים על רקע תפאורה מינימלית. במקום מקהלה חיה מושמעת מקהלה מתוך גרסה מוקלטת של האופרה; יש גם הקרנות וידיאו, שתוכנן קשור מעט לעלילה ולנסיבותיה החיצוניות.

כתבתי ש"כגן עשה בדיוק את זה", וזה ממש לא מדויק. בהפקה זו, מן הסתם מטעמים תקציביים, השימוש בווידיאו הוא מינימלי; יותר הצבעה על פוטנציאל מאשר ניסיון למצותו, במידה משמעותית. מה עוד? לפלא הוא שהאופרה הזאת, מוזיקה פוצ'ינית שיופיה אינו שנוי במחלוקת, לא הועלתה לפחות על במות קאמריות, כגון בסדנת האופרה הקיצית התל אביבית. זו אופרה קצרה, עלילתה ברורה, רק שלושה משתתפים, מאפשרת לבנות הפקה סבירה באמצעים צנועים, מעניינת למדי למרות דלות העלילה ודלילותה.

מימין: יותם כהן, גבי שדה ואירה ברטמן ב"לה וילי"צילום: חגי חיטרון

ולביצוע: ההפקה נפתחה בקטע מתוך ביצוע מוקלט קיים עם מקהלה ותזמורת, מי שהופקד על הקונסולה בחר להשמיע אותו ברמה מחרישת אוזניים שרק הבליטה את היושן (כנראה) ואת חוסר הצלילות של ההקלטה. בהמשך התייצבו אל המשימה שלושה זמרים מאושיות הסצינה האופראית הישראלית: הסופרן אירה ברטמן; מאהבה בסיפור, הטנור יותם כהן; אביה בסיפור, הטנור גבי שדה (הפעם בתפקיד של זמר בריטון), ולצדם – בנגינה בוטחת איתנה - הפסנתרנית בלה שטיינבוק. השלושה הפגינו את קולותיהם המשובחים, אבל משום מה היה מדי פעם רושם שהם חוששים (אפילו ברטמן) שמא אולם "אסיה" של המוזיאון מחייב מאמץ ווקאלי, כדי להישמע היטב. הסיום, עם וידיאו של זאבים בשלג, היה מרשים.

האופרה "לה וילי" מאת פוצ'יני, בבימוי אלכס כגן. זימרו: אירה ברטמן, יותם כהן וגבי שדה. פסנתר: בלה שטיינבוק. תרגום: רונית שגב. תאורה: זיו וולושין. מוזיאון תל אביב, 15.2

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ