שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מרתק וגם מביך

הקונצרט שחתם את פסטיבל ישראל יוחד למוזיקה מהמאה ה-20 וה-21 והציב שתי קטגוריות: ליגטי, שמתחבר לחוויית המוזיקה הקלאסית בת ה-400 – כנגד כל השאר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

באירוע שכותרתו "מצלולים משותפים", עם אנסמבל הנגנים "מודרן" (בסיסו בגרמניה, בביקורו סייע מכון "גתה") ובו קשתנים, נשפנים, ושני נגני מקלדת, בוצעו יצירות מאת גיירגי ליגטי (הונגרי יהודי, מת ב-2006), מאת הלמוט לכנמן (גרמני בן 80, השתתף כקריין בביצוע יצירה שלו), ומאת המלחינים הישראלים הוותיקים הבולטים דן יוהס ויובל שקד.

המלחין הלמוט לכנמן, משמאל, והמנצח אילן וולקוב, מודים לקהל על תשואותיוצילום: חגי חיטרון

הקונצרט נפתח ונחתם בשמות המפורסמים: ליגטי, ב"קונצ'רטו הקאמרי", ולכנמן, ב"שתי תחושות". לאחר האירוע שוחחתי בקיצור עם שלושה מוזיקאים יוצרים ומחנכים שנכחו בו. יוסף ברדנשווילי אמר כי זו היתה ממש "מתנה משמים", כי ליגטי ולכנמן הם שני "קלאסיקאים של המאה ה-20 וה-21" (להבנתי: נציגים מובהקים), ואף כי הם עולמות שונים, לגמרי, שניהם "דרמטורגים גדולים" (להבנתי: יודעים ליצור מתח ועניין). מנחם צור אמר כי הקונצרט היה מצוין והתאפיין בנגינה מעולה שבמעולות, בעזרת עבודה פנטסטית של המנצח, אילן וולקוב. גדעון לבינסון אמר רק: "אין תגובה" – ולא יסף.

לאוזני השמרניות התייצבה היצירה של ליגטי – לעומת כל השאר - כליגה לעצמה. זו מוזיקה "מודרנית" ששייכת בבירור לעולם המוזיקה הקלאסית – נאמר ממונטוורדי עד שוסטקוביץ' ובריטן – כלומר מוזיקה שמיליונים יכולים למצוא בה משמעות וליהנות ממנה, ולו לאחר מאמץ הסתגלות. שאר הקונצרט היה מעניין עד מרתק וגם מביך. לרגעים, אודה, השתאיתי לראות אנשים מבוגרים, מוזיקאים רציניים בלי ספק, מבצעים במסירות ובהקפדה חומר מוזר שנתפש לפרקים כהבעת מבוכה נוכח עצם ההחלטה ליצור. שתי דוגמאות, שיודעי דבר יוכלו להאשימן כשוליות: הנגנים שומטים מין כדורונים לבנים אל הרצפה, ביצירה של שקד. זה מין הומור כזה כאילו? או קשתנים שמנגנים לפעמים על המישחל (לוח העץ השחור שהמיתרים מחוברים אליו) ולא על המיתרים, ביצירה של לכנמן. מי יכול בכלל לזהות את הרעש הכמעט אפסי שנוצר, אם אינו נוכח באולם ורואה?

ב"שתי תחושות" של הלמוט לכנמן השתתף כאמור המלחין עצמו: הוא קרא בגרמנית במקביל לצלילים (נכון יותר, רעשים) שהפיקו הנגנים, טקסט מאת לאונרדו דה וינצ'י, מפורק להברות, קריאה שתיפקדה אף היא כמקור רעשים, פונטיים הפעם. בעניין זה אמר מנחם צור: "לכנמן הולך בעקבות ג'ון קייג', שהביא כל שדבר שזז, מבחינה אקוסטית אל אולם הקונצרטים, אבל קייג' לא ידע להביא את זה בצורה כל כך מתוחכמת. לכנמן, ביצירה זו, הגיע לרמה הדאדאיסטית הכי רגישה, עם דיאלוג בין הקול האנושי של הקריין ובין הנגנים, שגם מנגנים וגם מפיקים בעצמם קולות" (מפיקים בעדינות, מדי פעם, ח"ח). ובכל זאת, הרי לטקסט שקרא לכנמן יש גם משמעות, הצבתי למנחם צור הערה /שאלה. זה לא חשוב? "המשמעות בכלל לא עיניינה אותי", אמר צור. "לא טרחתי אפילו להציץ בתוכנייה ולברר במה מדובר. מצדי היה יכול לקרוא את ספר הטלפונים".

קונצרט היום של פסטיבל ישראל ירושלים. יועץ מוזיקלי: עמנואל ויצטום. משתתפים: "אנסמבל "מודרן" (גרמניה) ונגנים ישראלים, בניצוח אילן וולקוב. סולן: נגן הקרן סער ברגר, ביצירה מאת דן יוהס. אולם הנרי קראון, 24.6

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ