קונצרט

הפסנתר זורם בעורקיו: החוויה המתקנת של דניאל צ'ובאנו מתחרות רובינשטיין

דניאל צ'ובאנו, בעל מדליית הכסף בתחרות רובינשטיין, התעלה על שני המשתתפים האחרים ברסיטל משולש מטעם התחרות

חגי חיטרון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דניאל צ'ובאנו. מהמם
דניאל צ'ובאנו. מהמםצילום: מירי שמיר
חגי חיטרון

הדהוד נוסף, מרתק, של תחרות רובינשטיין האחרונה (מאי 2017), התרחש ביום חמישי באולם המצוין של הקונסרבטוריון התל אביבי. הדהוד מאורגן היטב שהורכב משלושה רסיטלים בשרשרת שבהם כיכבו שני בעלי פרסים בתחרות — דניאל צו'באנו (רומניה, פרס שני), ושרה דנשפור (ארה"ב, שלישי) — וגם בעל פרס ראשון מתחרות בינלאומית אחרת ("הוננס" בקנדה, 2015) ושמו לוקה בוראטו (מאיטליה).

הרסיטל שנגע בלבי ביותר היה של שרה דנשפור; זה של צ'ובאנו היה מרשים מאוד, עד מהמם; והאירוע כולו היה מעשיר, בזכות הנגינה ובזכות התוכנית המגוונת: ראמו, באך, בטהובן, ברהמס, שופן, ינאצ'ק, ברטוק, ראוול, פרוקופייב, ועוד.

שרה דנשפור. נגעה חזק
שרה דנשפור. נגעה חזקצילום: מירי שמיר

בתחרות רובינשטיין לא התפעלתי מדניאל צ'ובאנו, זה היה בעיקר בשל דרכו הראוותנית עד כדי השחתה, אז, ב"תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי. הפעם, ברסיטל עם ברהמס ופרוקופייב ו"הוואלס" של ראוול, זה היה צ'ובאנו אחר: פסנתרן בכל רמ"ח בנגינה שמכבדת את היצירות, בלשון המעטה. הצליל שהפיק צ'ובאנו היה אדיר, לכל אורך הרסיטל. פורטיסימו בשפע בלתי פוסק, לפחות כך זה נשמע ב"שטריקר".

החוזק המתמיד (אבל בלי שום "דפיקות"!) התקבל, לפחות אצלי, כמיצוי הפוטנציאל של הפסנתר. עם זאת, ייתכן שבהקלטה — נגינה כזאת לא יוצאת מגוונת די הצורך מבחינת הדינמיקה. ייתכן שניואנסים של "פיאנו", שנעדרו, יכלו להוסיף לתוצאה האמנותית. אך ייאמר שוב: ברהמס של צ'ובאנו, בצליל רב עוצמה, היה רב הוד, אצילי בפשטותו. בפרוקופייב וראוול שלו הופגנה טכניקה מהממת בשירות התוכן (ביצירות שההבחנה בין טכניקה ותוכן אינה אפשרית בהן, בעצם).

לוקה בוראטו. פסנתרן טוב
לוקה בוראטו. פסנתרן טובצילום: מירי שמיר

הפסנתרן האיטלקי לוקה בוראטו לא הצטייר כ"מתחרה" שקול לצ'ובאנו ולדנשפור, ברמת הפסנתרנות ובמידת המיוחדות. עם זאת, יצירות של ינאצ'ק וברטוק בביצועו היו תרומה משמעותית לחוויה הכוללת של שלושת הרסיטלים.

שרה דנשפור, כאמור, נגעה בלבי, עם קטעים מתוך סוויטה בלה־מינור לצ'מבלו מאת ראמו ועם שתי פוגות מתוך "אמנות הפוגה" של באך (היא ניגנה אותן גם בתחרות). נגינתה את הסונטה "עם מארש האבל" של שופן היתה מוצלחת פחות (בעיקר במארש האבל עצמו). העיקר: ראמו בידי דנשפור הסעיר, באך לא כל שכן. שני ביצועים "לא אותנטיים" אלה של דנשפור הפגינו עד כמה המוזיקה של ראמו ושל באך כמו נגאלה, בזכות המצאת הפסנתר ופיתוחה, מ"כבלי" הצ'מבלו.

לסיכום אוסיף, בנימה אישית לגמרי, כי בפוגה מס' 4 מתוך "אמנות הפוגה" שרה דנשפור כמו עזרה ליוהן סבסטיאן באך לשלוח את ידו אלינו, ממרחק 367 שנה, ולחבק אותנו בפסגה עילאית של תחכום אינטלקטואלי ועירור אמוציונלי.

שלושה רסיטלים ב"חגיגות פסנתר" לזכרו של יעקב ביסטריצקי, מייסד תחרות רובינשטיין. מנהלת אמנותית: עדית צבי. אולם הקונסרבטוריון ("שטריקר") בת"א, 21.12

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ