המשיח של הנדל הורכב הפעם על חמור אפור

האורטוריה "משיח" היא הלהיט הגדול ביותר בין שפע האורטוריות המצליחות של גיאורג פרידריך הנדל. היא זכתה להצלחה אדירה החל בביצוע הבכורה, ב–1742, וממשיכה להיות פופולרית מאז. מקור ההצלחה, למיטב הבנתי, לא במקוריות או בעומק יוצאי דופן, אף לא בבנייה מוזיקלית מתוחכמת. היצירה היא רצף די פשוט של רצ'יטטיבים, אריות וקטעי מקהלה, אבל רבים מאלה משלבים מלודיות יפות וקליטות, הרמוניה נעימה, יחסים מרתקים בין הסולן לליווי הכלי — ובסופו של יום, "משיח" היא מכונת להיטים. כמו רוב היצירות שהנדל כתב באנגליה, גם יצירה זו, מהמהודקות ביותר בתקופה זו, עדיין מעט ארוכה מדי, ומנופחת. עם זאת, לאורך רוב היצירה נישא המאזין על גלי העונג של מנגינות מוכרות ויפות.

די קל לעניין קהל עם יצירה מסוג זה, ואכן, אולם רקנאטי במוזיאון תל אביב היה מלא. די בביצוע סביר כדי ליצור רגעים של הנאה, בזכות הלהיטים המתגלגלים בזה אחר זה. עם זאת, רגעים אחדים של הנאה לא מצטברים לחוויה מספקת, וביצוע סביר מתקשה לשרוד את ההשוואה עם שפע ההופעות וההקלטות שצברה יצירה פופולרית כל כך.

"משיח" בוצעה במסגרת עונת הקונצרטים הנוכחית של אנסמבל בארוקדה. הנגינה של חברי בארוקדה היתה הצד החזק של הערב. הקבוצה מפיקה מצלול נעים וחם, עם גוונים יפים בכלי הקשת וגם בכלי הנשיפה. החלק הקולי היה יותר בעייתי. ביצירה ארבעה סולנים, שחולקים ביניהם את האריות והרצ'יטטיבים. בינם, יש תפקיד בולט לאלט, שבקוצרט זה היה זמר הקונטרה־טנור אלון הררי. היה לו רגע יפה של ריכוז רגשי באריה הנהדרת "He was despised". ברגעים אחרים, נדמה היה שהפרשנות שלו מוחצנת ומופרזת, וגם הקול קצת מאומץ, עם רגעים קצרים של חוסר דיוק.

הטנור איתן דרורי הציע פרשנות מרשימה, נוגעת, ברוב הרצ'יטטיבים ובאריות שלו, בעיקר ברצ'יטטיב הפתיחה "Comfort ye" ובאריה הראשונה, היפה, "Every valley". הוא בנה קווים ארוכים ופיסוק יציב. עם זאת, קשה היה לא להשוות את האיכויות הקוליות, לקולות הזוהרים והעוצמתיים של טנורים אחרים שביצעו והקליטו את היצירה. הסופרן דניאלה סקורקה שרה בקול צלול ונעים, ובקווים אלגנטיים, שלא הצליחו לגעת בי ממש, או לרגש. הבס עודד רייך נשמע קצת מאומץ, קולית, וקצת שטוח רגשית.

זמרי קולגיום תל אביב נשמעו, לפחות בערב זה, כמקהלה שאינה בנויה לביצועי בארוק עדכניים. זו מקהלה די גדולה, עם גוון נעים, אבל רך ודי מעורפל. השירה טישטשה את הקווים הקוליים המפורטים, ואת המבנים הפוליפוניים. גם הפיסוק של המקהלה נשמע רך, חסר דחף ואנרגיה, ואיבד את הקפיציות הסוחפת שניתן למצוא בקטעי המקהלה האנרגטיים של הנדל.

על כל העשייה הזו ניצח אנדרס מוסטונן. המנצח האסטוני הססגוני פיתח פעילות ענפה בישראל, בנה חברויות ושיתופי פעולה, והוא אהוד כאן בשנים האחרונות. אמש (רביעי) לא היה אפשר לזהות את כוחותיו המוזיקליים. הניצוח היה ישיר, פשוט; ליתר דיוק, סתמי. מוסטונן התגלגל — עם הסולנים, המקהלה והתזמורת — ממשפט מוזיקלי לבא אחריו, בלי להעניק למשפטים אלה תנופה, אמירה אישית או תוכן מוזיקלי ייחודי. כך, קטע המקהלה המבעבע "And he shall purify" נשמע חביב, חסר להט. באריה "The people that walked in darkness" חסרו עוצמה ומלכותיות, ואפילו הלהיט האולטימטיבי של הנדל "הללויה", לא העיף את התקרה. את המשיח הזה, מוסטונן הרכיב על חמור אפור.

הנדל: "משיח". דניאלה סקורקה, סופרן. אלון הררי, קונטרה־טנור. איתן דרורי, טנור. עודד רייך, בס. זמרי קולגיום תל אביב (מנהל מוזיקלי: ישי שטקלר). תזמורת בארוקדה. מנצח אנדרס מוסטונן. מוזיאון תל אביב, 19.12