חגי חיטרון

הליברית של "קנדיד" מבוסס על סיפור של וולטר. הנושא, כעין פילוסופי, מטופל בשנינות: האם עולמנו הוא אכן "הטוב שבעולמות האפשריים" כמו שהאמין וכתב הפילוסוף לייבניץ? וולטר נעץ את הסיכות המתבקשות באמונה הזאת. עיקרן: אם העולם כל כך טוב, איך זה שיש בו כל הרבה רוע ועוול ורצח ואכזריות.

האופרטה הקומית "קנדיד" — את נוסח הליברית הראשון שלה כתבה ליליאן הלמן, באמצע המאה ה–20 — מטפלת בקלילות ובחן, בעקבות וולטר, בשאלות הכבדות הנ"ל. לנארד ברנשטיין בְּרוך הכישרונות זכה ב"קנדיד" לבונוס, מכת השראה: מנגינות נפלאות "באו" אליו והוא תיזמר אותן נפלא.

משמאל, אלי גורנשטיין, לידו אר'ציבלד ("קוניגונדה") ופאן ("קנדיד") צילום: מירי שמיר

עכשיו, במסגרת סדרת "אירועי ברנשטיין", במלאות 100 להולדתו, העלתה הפילהרמונית הישראלית תחת שרביטה של המנצחת האמריקאית הוותיקה מרין אולסופ גירסה קונצרטית מבוימת למחצה של "קנדיד". מדובר במופע מבדר בהחלט, מוזר קצת שהועלה רק פעם אחת. אבל נסתרות דרכי הקהל ונסתרות דרכי השיווק (לפחות לי).

כוחה של הגרסה הזאת הוא התרגום העברי, מעשה מוחו של דורי פרנס: הומוריסטי במידה, מלוטש, מדויק מבחינה אמנותית (לא השוויתי למקור). את הטקסט של פרנס הגשים השחקן אלי גורנשטיין, בדמות הקריין המספר, בצורה מעוררת התפעלות. איפיון שעולה על דעתי עכשיו: הגשה באיפוק אפקטיווי. הבימוי, פִּריה של שירית־לי וייס, הרשים בעיקר בשימוש הנבון במקהלה הענקית, שלא רק זימרה אלא גם התנועעה. כשזימרה — זו היתה רמה מענגת.

מה בכל זאת היה חסר? חסרה לי הנוסחה המנצחת הוותיקה של הפילהרמונית בהעלאת אופרות במתכונת קונצרטית; חשבתי שאקבל איכויות ווקאליות מפנקות כמו באופרות של ורדי או פוצ'יני ששמעתי בהיכל התרבות: זמרי־על יפי קול וגדולי קול שאינם נזקקים להגברה. תחת זאת שמעתי זמרים שאחדים מהם אינם יכולים להופיע בהיכל התרבות בלי הגברה (אם כי הם יכולים להישמע לא רע באולמות קטנים). ההגברה, חובה לציין, לא היתה גסה, ננקטה במידה הדרושה בלבד. איפשרה לשמוע ולהבין היטב את המלים וגם להבין שלא לוהקו הפעם כוכבים ווקאליים נוצצים במיוחד. עם זאת, במסגרת יכולתם, כל הזמרים מילאו את תפקידם כהלכה, היטב, בראשם הטנור ניקלאס פאן (קנדיד) והסופרן ג'יין ארצ'יבלד (קוניגונדה).

כנגד ההסתיגות (החלקית) מרמתם של הזמרים אפשר לומר שמקורה הוא אי הבנת הז'אנר, להסביר ש"קנדיד" של ברנשטיין אינה אופרה של המאה ה–19 וגם אינה אופרטה כמו "העטלף" אלא ז'אנר שקרוב יותר למחזמר, לציין שגם בהפקות של "קנדיד" בחו"ל משתמשים בהגברה. טענה רצינית, שאינה משכנעת את הח"מ: גם אל "קנדיד" באתי בציפייה לקולות משובחים במיוחד, ערֵבים, גדולים. ציפייה זו נכזבה.

"קנדיד" מאת ברנשטיין: מרין אולסופ ניצחה על זמרים אורחים וזמרים משלנו, על הפילהרמונית הישראלית, על מקהלת האקדמיה בירושלים והמקהלה ע"ש ברתיני. במאית: שירית־לי וייס. היכל התרבות בתל אביב, 2.1

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ