התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד: צליל עשיר ויפה, עם הסתייגות

מוזיקה מגוונת, ששטפה ברצף, באיכות שירה ונגינה גבוהות — היה ממה להתלהב בקונצרט של התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד שהתמקד במוזיקה אלג'יראית. חבל שהרמקולים היו נחותים

אמיר מנדל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
 ג'וזט כליפה בקונצרט של האנדלוסית הישראלית אשדוד, אתמול
אמיר מנדל

קונצרט מס' 3 בעונת המנויים של התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד התמקד בעיקר ביצירות שמקורן באלג'יריה, שילב מוזיקה אלג'יראית קלאסית עם פיוטים עממיים, זכה לקהל נלהב ומעורב, והביא אתו הרבה שמחות, ולצדן תהייה אחת, גדולה.

אולם רקנאטי במוזיאון תל אביב הוא קטן למדי, אינטימי, עם אקוסטיקה שקופה, יבשה ודחוסה שתזמורת, ואפילו פסנתר, נשמעים בה רמים וברורים. לשם מה זקוקה תזמורת בגודל של האנדלוסית — תזמורת קאמרית לא קטנה עם עוצמת צליל לא מבוטלת — להגברה באולם כזה? אם כבר הגברה, אפשר לדמיין הדגשה עדינה ואיכותית של סולן כמו דיאז קטבאבי, שהוא זמר עם קול עדין וסלסולים ייחודיים, וגם מנגן בקוויטרה — כלי נגינה דומה לעוד וקטן ממנו, שצלילו רך.

את אלה אפשר אולי להבליט, בעדינות, ואולי עוד פרט כזה או אחד בנגינה. אבל באולם רקנאטי עמדו רמקולים גרועים מהזן שמככבים באולמות אירועים, ודרכם נשמעו גם סולנים עם קול גדול ויפה כמו בנימין בוזגלו, או האורחת מצרפת ג'וזט כליפה, ואף התזמורת כולה. סינון הצליל דרך רמקולים נחותים גרם לתזמורת המשובחת מאשדוד להישמע לרגעים כמו תזמורת חתונות מעצבנת. צריך לקוות שהאנדלוסית תיפטר מהמנהג המיותר ותזכה את קהלה בצליל העשיר והיפה שהיא מפיקה — כך נדמה לי – מאחורי העיוות האלקטרוני.

לצד התקלה החמורה הזאת הגישה התזמורת קונצרט מצוין. אורח הכבוד, המלחין, הזמר והפסנתרן מוריס אל מדיוני, לא הגיע והחמיץ את חגיגת יום ההולדת ה–90 שתיכננו לו עמיתיו המוזיקאים. כן הגיעה הזמרת ג'וזט כליפה, פריזאית עם שורשים אלג'יראיים־תוניסאיים־יהודיים, ובעיקר, עם קול ייחודי ועם שירה שהיא גם מהודקת ומדויקת וגם מעבירה עוצמה רגשית מרוכזת. עוד הגיע דיאז קטבאבי, המוזיקאי הראשון מאלג'יריה שמבקר בישראל, עם נגינה מרחפת בקוויטרה, שירה מופנמת וסלסולים מעודנים. את שורת הסולנים השלים הפייטן בנימין בוזגלו, שמוכר היטב לקהלה של התזמורת, והוא אשף בעיצוב משפט מוזיקלי, ומצויד גם בקול חזק, צלול וזוהר ביופיו.

התוכנית נבנתה היטב, בשני חלקים. תחילה יצירות ששורשיהן, על פי המקובל, בספרד, והן שייכות למסורת הג'רנאטי — המוזיקה הקלאסית האלג'יראית. החלק השני התמקד במוזיקה צפון־אפריקאית עממית יותר, ובדרך כלל מאוחרת יותר, שירים ופיוטים פופולריים ואהובים שבכמה וכמה מהם הצטרף הקהל בשירה. הקהל היה פעיל ונלהב, והרבה בתשואות בכל חלקי הקונצרט. היה ממה להתלהב: שעה וחצי, ללא הפסקה. מוזיקה מגוונת, ששטפה ברצף, באיכות שירה ונגינה גבוהות. כמו כן, קיבלתי את הרושם שלתזמורת יש קהל יעד ספציפי שבקיא ברפרטואר שלה. זה כמובן כיף לכולם, אבל כמה נחמד יהיה אם המעגל יתרחב ואל הקהל ה"ביתי" יצטרפו מאזינים, למשל חובבי מוזיקה קלאסית. הרפרטואר של התזמורת האנדלוסית יכול להיות מרתק במיוחד דווקא למי שעדיין אינו מיטיב להכיר אותו.

על הקונצרט אמש ניצח רפי ביטון. הוא מאפשר מרחב לסולנים ולביטוי האישי שלהם, בלי לאבד את שליטתו בתזמורת, ובאינטרפרטציה באופן כללי. ככל שאפשר היה להתרשם מבעד להגברה, הוא מיטיב להבליט את הגוונים העשירים והייחודיים של התזמורת ואת הרבדים המורכבים של הצליל שהיא יוצרת. רק בבקשה, להבא, חסכו ממני את רעמי אולם החתונות ותנו לי ליהנות מהצליל הטבעי והיפה של התזמורת.

התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד. קונצרט מס' 3: "אלג'יר, אלג'יר". סולנים: בנימין בוזגלו; ג'וזט כליפה; דיאז קטבאבי. מנצח: רפי ביטון. מוזיאון תל אביב, 10.3

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ