מרגיז. לאן נעלמו התשוקה והנשכנות של בטהובן?

מבקר "הארץ" נתקף קוצר רוח רגזני נוכח הביצוע הרך והעדין עד טובענות של הפילהרמונית, בניצוח אנדרס שיף, לקונצרט בטהובן במלאת 250 להולדתו. הבעיה התחילה כבר בתוכנייה

אמיר מנדל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אנדרס שיף. היטה את האיזון לכיוון המיתרים
אנדרס שיף. היטה את האיזון לכיוון המיתריםצילום: אמיל סלמן
אמיר מנדל

מקוריות, תעוזה, חדשנות. אלה המאפיינים של בטהובן שהודגשו, בצדק, בתוכניית הקונצרט, בין שלל קלישאות וניתוחים טכניים משמימים של היצירות. אלה בדיוק התכונות שבלטו מאוד בהיעדרן מן הקונצרט אתמול שהוקדש במלואו למלחין זה, בשנת ה–250 להולדתו.

צריך לומר שהקהל מחא כפיים בעוז, ושהיו הרבה צדדים איכותיים בפרשנות. שיף הביא לנגינת הפסנתר את התכונות שהביאו אותו למעמדו הרם: צליל אלגנטי, שקיפות, קווים מוזיקליים ברורים, הבהרה אינטליגנטית ומחושבת של המבנים המוזיקליים. בעיקרון, הוא ניצח בדרך דומה, והתזמורת הפילהרמונית הגיבה בדינמיקה רכה ומעודנת ובצליל יפה. עם זאת, כמנצח, היטה שיף את האיזון לכיוון המיתרים כך שהמצלול התזמורתי היה קצת רך וטובעני, מעצים את העדינות הקלאסית ומנטרל עוד יותר את הנשכנות של בטהובן. זו היתה נגינה יפה, מעודנת — מדי — ומאופקת — מדי, ואיכשהו, הניגוד בין ההרפתקנות הנועזת של בטהובן לאירוע המנומס, חסר הדימיון, של הפילהרמונית עם שיף הצליח להעיק, וגרם לי לקוצר רוח רגזני.

בטהובן: קונצ׳רטו מס׳ 3 לפסנתר. סולן ומנצח יאן לישצקי

פתיחה וקונצ'רטו לפני ההפסקה. פתיחה וקונצ'רטו אחרי ההפסקה. פחות דימיון מזה אי אפשר היה להשקיע בבניית התוכנית. בכל היצירות עברתי את אותו תהליך. ההתחלה היתה נעימה בזכות העיצוב היפה של המשפטים, העידון בגווני התזמורת, הצליל הרך שנשלט על ידי המיתרים. אחר כך זה נעשה משעמם. הדרמה הבטהובנית לא התפתחה. לא היתה תשוקה. החלק הראשון הורכב מיצירות נאות — הפתיחה "יצורי פרומתיאוס" והקונצ'רטו מס' 2, שהוא למעשה הראשון שבטהובן חיבר. בחלק השני נוגנו יצירות דרמטיות יותר: הפתיחה הנהדרת "קוריולן" והקונצ'רטו השלישי לפסנתר. שוב: נגינה יפה, אלגנטית, נעימה לאוזן ומעוצבת היטב. מיומנות עילאית של אמן שהפרשנות שלו בוטחת, מגובשת, מחושבת — ולא מצליחה לרגש אותי. וככל שהזמן חולף והיצירה מתקדמת, ואינני מצליח להתרגש מבטהובן, הופך הקונצרט הזה — מלוטש ובוטח ככל שיהיה — לאכזבה מעיקה.

הזדמנות ליצור תוכניות מרתקות

סר אנדרס שיף הוא אמן הבית הראשון של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, והוא מקדיש את תוכנית הקונצרטים שלו השנה לבטהובן. נהדר. אני לא מצליח לחשוב על הקדשת תוכנית לבטהובן בלי להתכוונן למקוריות, תעוזה וחדשנות — בבניית התוכנית, בשילוב של חומרים מוזיקליים, באינטרפרטציה. זו הזדמנות מצוינת ליצור תוכניות מרתקות שמחברות בין בטהובן לשורשיו, מדגימות את השפעתו על מלחיני הדור הבא, את השפעתו מרחיקת הלכת 200 שנים קדימה.

בטהובן קונצ׳רטו מס׳ 2 לפסנתר. מרתה ארחריץ׳, פסנתר. גבור טקש-נאגי, מנצח

זו גם הזדמנות להזמין יצירות בהשראת בטהובן, לקחת את הקהל להרפתקה מוזיקלית מסקרנת וכיפית. אבל לא. הפילהרמונית ושיף שמחים בבניית תוכניות בנאליות של יצירות מוכרות, וכפי ששמענו אתמול, בפרשנות שגרתית וחסרת מעוף. חבל. בזמן שתזמורות בעולם מקדמות בברכה את המאה ה–21 ואת הקהל של המאה ה–21, הפילהרמונית מצטמצמת בתוך בועה של סטגנציה רוחנית ואמנותית. זאת, למרות יכולות נגינה מעולות שיכולות להשיב אותה למרכז הזירה הבינלאומית.

התוכנייה, אגב, היא מייצג נאמן של המגמה הזו. כתובה בשפה ארכאית ומכוונת בעיקר לקהל מצומצם של מומחים שמדברים על מוזיקה בז'רגון נוראי שמעקר את החוויה ומרחיק קהל רב. במאמר כללי שמתייחס לבטהובן מופיע ציטוט של המוזיקולוג הגרמני מהמאה ה-19 (!), רדולף ברנהרד מרקס, ובו נאמר ש"על מנת להבין ולנתח את המוזיקה לא ניתן עוד להסתמך על האינטלקט בלבד וכעת נדרשים ממדים נוספים של הנפש האנושית, כגון הדמיון והרגש". לצד הפנייה לתוכן מהמאה ה–19, זה גיבוב של שטויות. לא באים לקונצרט כדי להבין או לנתח מוזיקה אלא כדי לחוות ולהתרגש.

ומנין הרעיון המשונה שלפני בטהובן נחוותה המוזיקה דרך האינטלקט? מוצרט הוא מלחין של אינטלקט? או באך? או מונטוורדי? אם אינכם מסוגלים לספק הארה בעלת ערך על המוזיקה, עדיף כבר לחסוך בנייר ולחלק דף שבו שמות היצירות ושמות המבצעים בלבד. עוד יותר טוב, לפרסם באתר, ובקונצרט להקרין את שמות היצירות. בלי תוכנייה מהודרת וטרחנית בכרומו ובלי נייר בכלל. כדור הארץ לפילהרמונית היקרה: 2020 עכשיו. אנא, הצטרפו למציאות. אתם מאוד רצויים כאן.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח ופסנתרן אנדרס שיף. תוכנית מיצירות לודוויג ואן בטהובן. שלישי, 18 בפברואר, היכל התרבות, תל אביב

תגובות