בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרביעייה הרב-חושית של דוד גורדון

מחול, קולנוע, מיצג ונגינה אלחוטית מרכיבים את היצירה של דוד גורדון, ״ככה גם האחיינים שלי יכולים״, שתוצג בתיאטרון תמונע בת"א ביום רביעי בערב. הכל החל ברביעייה למיתרים שכתב, ובידיים פצועות

6תגובות

תהליך כתיבתה של יצירה מוזיקלית, כך נדמה, הוא חד־כיווני: תחושות מופשטות של צליל ומבנה עולים במוחו של מלחין, הוא מתיישב ליד השולחן עם עיפרון ונייר תווים, ומתחיל לכתוב. ניסוי ותעייה, תיקונים ומחיקות, רעיונות שצצים וכאלה שמתפוגגים — הכל מצטבר לתהליך שבסופו יצירה חדשה: רביעיית כלי קשת, למשל. אבל התווים אינם מוזיקה, הם רק רעיון: כדי שיתממשו לצלילים מישהו צריך לנגן אותם; ולכן בבוא יום הקונצרט מתיישבים ארבעה קשתנים על הבמה, וביחד, כל אחד מהם מחייה את הסימנים העגולים השחורים לכלל צלילים שיישמעו לאוזני הקהל ולבסוף, בתום העמוד האחרון של חוברת התווים, יימוגו ויחזרו לממד הרעיוני השותק.

עד לפני כמעט מאה שנה כך באמת נוצרו יצירות מוזיקליות. אבל התהליך הברור הזה, ועימו גם המוזיקה עצמה, התחילו להשתנות; ובערב המוזיקה־תנועה־קולנוע־אילתור־אלקטרוניקה, תחת השם ״ככה גם האחיינים שלי יכולים״ (תיאטרון תמונע בת"א, רביעי 20:30), תשתקף תפישה שונה לגמרי אודות מהותה של יצירה מוזיקלית — שהיתה במקורה, אכן, רביעיית כלי קשת.

תומר אפלבאום

״הרי אי אפשר לגמור תואר ראשון בלי רביעיית מיתרים״, אומר מלחין הערב דוד גורדון, שגם משתתף כפרפורמר ואיש סאונד, ״ולכן לסיום לימודי המוזיקה באוניברסיטת חיפה לפני עשר שנים זה מה שכתבתי״. אבל כמו ההתפתחות בתולדות המוזיקה עצמן, כך גם היצירה הבודדת התחילה להשתנות ככל שהמלחין שלה צמח והתבגר, במין שיקוף מיקרוקוסמי: ״בהשראת המורה שלי, אריק שפירא, הוספתי ממד אלקטרוני ליצירה״, מספר גורדון, ״ועדיין הרגשתי שחסר בה משהו, בגלל האופי הסיפורי שלה״.

עיסוקו של גורדון באלקטרוניקה ומחשבים הביא אותו לפתח כלי נגינה אלקטרוני בלתי נראה. בשנות ה–20 של המאה שעברה המציא המדען הרוסי לאון טרמין כלי חשמלי — שנקרא על שמו: ״טרמין״ — והפקת הצליל ממנו נעשתה על ידי הנעת הידיים באוויר סביב שתי אנטנות קצרות, בלי לגעת בדבר. בגרסת המחשב של גורדון כבר אין אנטנות, אלא רק לפטופ בפינת החדר: ״כשהתחלתי לנגן באוויר המוזיקה הפכה לפרפורמנס ותנועה ומחול בו בזמן, מה שהוביל לשיתוף הפעולה ביני לבין הכוריאוגרפית דפנה הורנצ׳יק — שגם מופיעה אתי בקונצרט. עכשיו הרביעייה קיבלה עוד ממד: היא הפכה לפסקול של מופע מחול.

אריזונה גבול טקסס

דוד גורדון נולד בווילנה ב–1977, ועלה עם הוריו לישראל — להתיישב בקריית ים: ״הגעתי לאריזונה גבול טקסס: זה היה הקצה של הקריות, מעבר לבית היו רק חולות ומפעל ׳רפאל׳ — פשוט נקלענו למדבר ליד הים״, הוא מספר. ״זו היתה שכונה קשוחה, כמו המערב הפרוע, והמשטרה הקפידה לעשות כל יום סיבוב אזהרה בכיכר״. אביו, מהנדס חשמל שניגן בגיטרה והדביק את בנו בחיידק המוזיקה, ואמו שהיא חוקרת ספרות רוסית, שלחו אותו לקונסרבטוריון קרית ביאליק ללמוד מוזיקה קלסית ופסנתר: ״שש שנים למדתי בעל־כורחי ושנאתי את זה אבל ההורים הכריחו ולא היתה ברירה — ולחינוך הזה, ולהתעקשות שלהם, היה ערך עצום בהקניית משמעת עצמית והתמדה, בהרחבת אופקים. כל מה שאחר כך פתח לי הרבה דלתות״.

גורדון עבר מהר מאוד מפסנתר קלאסי לגיטרה רוק וג׳ז, וכנער ניגן וגם לימד — כבר בגיל 16 הוא היה המורה לגיטרה בתיכון שלו: ״ידעתי אז שהמוזיקה וההוראה יהיו החיים שלי, אבל לא היה לי מושג שיש אפשרות לבגרות במוזיקה כלל״, הוא מספר. ״את קיומו של בית ספר כמו תלמה ילין גיליתי רק באוניברסיטה, כשלמדתי מוזיקה שהילדים מתלמה כבר ידעו מזמן״. אבל תחושת השליחות בהוראה לא פגה, והוא מלמד היום קומפוזיציה, תיאוריה והיסטוריה מוזיקלית במוסדות כמו ״בי־פי־אם״ ו״הד״.

לרביעייה שלו קרא ״ככה גם האחיינים שלי יכולים״ כביטוי למתח בין עולם המבוגרים לעולם הילדים — יחסי כוח והתנשאות של המבוגרים כלפי ילדים מצד אחד, יחד עם כמיהה נסתרת לחזור להיות כמוהם. לדעת גורדון, יחסי הכוחות האלה קיימים גם בין המוזיקה והמחול האמנותיים־רציניים לבין העולם הקל־כביכול של מוזיקה פופולרית וריקוד חופשי. המתח הזה בין אינטלקטואליות מתוחכמת לבין פשטות רגשית ואינטואיטיבית, לצד טשטוש ההבדלים ביניהם ושבירת המסגרות, מבטאים משבר פוסטמודרני שבתוכו פועלת גם היצירה של גורדון.

פציעה בידיים אילצה אותו לוותר על קריירה של נגן בס וגיטרה — ״שלפה אותי מהמסלול של מוזיקאי שכיר חרב״, כדבריו — והובילה אותו למציאת הקול הייחודי שלו. עדיין בנגינה, אבל באוויר במקום על כלים, ויותר נכון ״לרקוד סאונד ווידיאו״ באמצעות חיישני תנועה, מצלמת קינקט, וה״טרמין״ הבלתי נראה. וכאמן שמבטל גבולות בין מוזיקה לפרפורמנס ומסרב להתמקד בצליל לבדו, זה הוביל אותו להרחיב את אמצעי הביטוי לאינטראקטיביות רב־תחומית.

״רציתי שהחלק החי של היצירה ינוגן על ידי בני נוער מוזיקאים״, מספר גורדון, ״אבל נתקלתי בקשיים. גם מצידם, היות שאיש לא לימד אותם את הסגנון החדיש התיאטרלי־ניסיוני ולכן הם לא היו מסוגלים להתחיל ולהבין אותו, וגם מצד מוריהם שלא ששו לחשוף את נפשותיהם הרכות לפגיעת האוונגרד. אז עליתי קצת בגיל וחיפשתי סטודנטים למוזיקה״, הוא ממשיך, ״וגם שם התגובה היתה של חשדנות ואי־רצון להשקיע שעות חזרה רבות במוזיקה כזאת, למרות התשלום ההוגן שהצעתי. אז חשבתי לעצמי: לא רוצים — לא צריך. אעשה משהו אחר״. כך נולדה עוד גרסה של הרביעייה, אחרי האקוסטית, האלקטרונית והתיאטרלית: גרסה קולנועית, ״וידיאו־קונצרט״ על משקל ה״וידיאו דאנס״ המוכר יותר. גורדון מצא לבסוף נגנים מקצועיים, מתמחים במוזיקה חדישה, שנלהבו לפרוייקט, וצילם והקליט כל אחד מהם לחוד, בסלון שלו, ״ליד שמיכת הקיפי שלו״, כדברי גורדון, כשהוא מנגן את תפקידו. הנגנים — קרן טננבאום, לאה גדייב ספקטור, דניאל תנחלסון ודן ויינשטיין — ייפגשו לראשונה בערב הקונצרט ברביעייה וירטואלית מעל מסך הווידיאו, בעוד הם עצמם יושבים באולם כקהל לכל דבר: בפעם הראשונה אראה את עצמי מופיע, כפי שאמר אחד מהם.

״בכל מקרה החיים שלנו היום מתנהלים ביקומים מקבילים, מול מסכים שחורים, לא בחיים האמיתיים״, אומר גורדון, ״והקונצרט הזה הוא לא רק מוזיקה — ובעצם אף פעם לא היתה ׳רק מוזיקה׳. בסרט פתאום רואים את הכינורות והשרף על המיתרים ובקלוז אפ ענק את תנועת הקשתות והאצבעות, והווידיאו מעצים את חווית הקונצרט השגרתי והמוכר. זה כמו לראות את הרביעייה דרך טלסקופ, קליידוסקופ, מיקרוסקופ ואייפון ביחד״.

תומר אפלבאום

וכך יכלול הערב מופע פתיחה של תנועה־מוזיקה בביצוע היוצרים עצמם, גורדון והורנצ׳יק, שיהפכו תנועה לצלילים בעזרת הטרמין הבלתי־נראה; מוזיקה אלקטרונית בה יתפקד גורדון כמלחין ודי־ג׳יי בו בזמן; אחר כך מופע מחול בהשתתפות הרקדנים־יוצרים מעין חורש, ניצן לדרמן, אופיר נג'רי ודניאל פייקס, שאף ינגנו בכלי צעצוע; ולבסוף הווידיאו. אותה רביעייה שהלחין גורדון לפני עשור והתגלגלה באינספור נסיבות וטכנולוגיות וסגנונות, מהווה כאן את הבסיס לכל — לאלקטרוניקה, לאילתור, לנגינה בצעצועים, לדימויים, לתנועה. ״זה אינסוף פרשנויות על אותה היצירה, בדיוק כמו שהחיים שלי נראים״ הוא אומר.

 

 

 

 

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו