העולם שמחוץ לאולם: פרויקט מוזתיקה בא לישראל

הוויולן אברי לויתן, הפועל בחו"ל, גילה קהל חדש ונלהב: תלמידים, פועלים, אסירים, צוענים ועוד. התגובות המדויקות שלהם לקונצרטים של מיזם מוזתיקה בניהולו, שמגיע עתה לישראל, הם מבחינתו שיעור מאלף גם לנגנים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב

בברלין וסביבתה רשומים היום אלפיים מוסדות — כן, 2000 — שמבקשים, כמעט מתחננים, להזמין אנסמבל מקומי של מוזיקה קאמרית שיבוא וינגן להם את שיא הרפרטואר הקלאסי. והלוא, למראית עין, העולם הקלאסי שרוי במשבר עמוק כי הקהל שלו נגמר בכל העולם: אם כך, מנין צצו אותם אלפים? הלא התפישה המקובלת היא שאין יותר עניין במוזיקה הקלאסית, ולראייה: בכל העולם בונים סדרות קונצרטים, משווקים אותן, וכוססים צפרניים בהמתנה לקהל שיקנה כרטיסים יקרים — וזה לא בא. האם ייתכן שלא המוזיקה פשטה את הרגל אלא השיטה עצמה, ולכן אותה צריך לשנות? לא רבים העלו את השאלה הזאת.

אברי לויתן, ויולן ישראלי שפועל בחו״ל כבר כשני עשורים, מנגן כסולן ובהרכבים קאמריים ומכהן כפרופסור לוויולה באקדמיה למוזיקה של סרגוסה בספרד, הגה לפני שנתיים תוכנית חדשה לחינוך מוזיקלי, מוזתיקה שמה (Musethica), לפיה הנגנים באים אל הקהל — קהל שבעצמו לא מגיע לאולמות הקונצרטים: ״הרעיון עלה מהצורך שלי לשפר את הנגינה האינטואיטיבית של התלמידים הצעירים. נהוג לחשוב שכדי להשתפר בנגינה צריך רק להתאמן שעות ביום ולהתגבר על מה שאנחנו קוראים ׳קשיים טכניים׳, אבל זה פותר רק היבט אחד של הנגינה. מוזיקליות, פראזה יפה בסונטה של ברהמס, הבעה ורגש — אלה לא יבואו מאימון ולא חשוב כמה שעות הוא יתארך״.

לויתן: ״זה אושר, כי אתה מביא אושר לאנשים. הכרת התודה והשמחה בעיני הקהל מרוממת רוח בדרך שכמעט לא חווים באולמות הקונצרטים"צילום: Alvaro Mazarrasa

לויתן הבין שכדי לשפר את הנגינה צריך להופיע לפני קהל: ״מה התפקיד שלנו כנגנים — את השאלה הבסיסית הזאת שאלתי. והתשובה היא להיות גשר בין המוזיקה הכתובה לאוזני המאזינים. המאזינים הם המטרה שלנו. אבל מתי יוצא לנגנים צעירים לנגן לפני קהל? בקונצרטים כיתתיים, לפני מוריהם וחבריהם; אלה קונצרטים מלאי מתח, מפחידים ולא טבעיים, תחרותיים. זו לא המשמעות העמוקה של עשיית מוזיקה, לא כך מגיעים לפראזה היפה של ברהמס. לכן חיפשתי קהל, ובספרד ניגנו במרכז של צוענים: לא חשבתי שילדים או מבוגרים שלא שמעו בחייהם מוזיקה קלאסית יהיו מעוניינים להקשיב בכלל לשאקון של באך ורביעייה של דבוז׳ק. אבל התגובות היו מלאות עוצמה, נרגשות, מתלהבות — בקרב הקהל והמדריכים כאחד״.

מוזתיקה פועלת כבר שנתיים. היא התחילה בספרד ומשם התפרשה לגרמניה, סין ופולין — ועכשיו לישראל בשלושה קונצרטים לקהל הרחב: ב–24 וב–25 לאוקטובר בקונסרבטוריון שטריקר בת"א, ב–21.10 באולם ימקא בירושלים. השיטה פשוטה: תלמידי נגינה צעירים מצטיינים — ״זה המפתח, האיכות הגבוהה בנגינה, כי הקהל מאוד לא סלחני ולא יהיה מעוניין להקשיב אם לא יקבל את הביצוע הטוב ביותר״, מבהיר לויתן — מצטרפים למוריהם, ברפרטואר הקלאסי במיטבו, וכולם מנגנים ביחד מוזיקה קאמרית במרכזים שונים, בחינם. ״גני ילדים, בתי ספר, מרכזים לחינוך מיוחד, מרכזים של מהגרים ופליטים מסוריה ואפגניסטן וצ׳צ׳ניה, בתי חולים, בתי כלא — בכל אלה ניגנו והם נמצאים ברשימת ההמתנה שלנו״, אומר לויתן.

ההתקדמות בקרב הנגנים הצעירים, מספר לויתן, היתה עצומה אחרי כמה קונצרטים. שום שיעור או אימון לא היו מסוגלים לחולל אותה — רק הבנת המשמעות העמוקה של העשייה המוזיקלית: ״התחושה ממכרת. זה אושר, כי אתה מביא אושר גדול לאנשים. הכרת התודה והשמחה האמיתית בעיניים של הקהל מרוממת רוח בדרך שכמעט לא חווים באולמות הקונצרטים. אין מחיר לרגע הזה, למפגש בין הרגעים האמנותיים והאנושיים״.

מוזתיקה בהופעה. אלפיים מוסדות מחכים לקונצרטצילום: מתוך אתר Musethica.org

לויתן מדגיש שלא מדובר בקונצרטי צדקה, לא בתרפיה ולא בתמיכה בנזקקים: ״אנחנו נותנים עדיפות לקהל שלא יכול להגיע לאולמות בעצמו. זו לא חלטורה בבית אבות או בגן ילדים בשביל 200 שקל אלא קונצרט: בלי דיבורים והסברים, בלי חנפנות וליצנים ושחקנים; קונצרט בן חצי שעה עד 50 דקות וזהו״. האולמות יכולים להיות חדר בבית חולים ובו 10 חולי דיאליזה מרותקים למכשירים, או חדר בבית סוהר שהוסב לאולם קונצרטים - ״לנגן צמוד צמוד לאנשים שברחוב אולי היינו בורחים למראם, יש בכך משהו מלא חמלה ועמוק״, אומר לויתן. וגם הופעות בפני ילדים בעלי צרכים מיוחדים, בבית חרושת שבו מועסקים אנשים מוגבלים, או בבתי ספר. זה הקהל הנלהב, הקשוב, אסיר התודה, ו״לגמרי לא סובלני לביצוע לא מושלם״, חוזר ומדגיש לויתן.

מוזתיקה היא עמותה ללא כוונת רווח, וכל העבודה, גם האדמיניסטרטיבית — בישראל מנהלת אורית נאור את העמותה ולה כמה עוזרים — נעשית בהתנדבות: ״לא נופיע במקומות שבהם מזמינים מוזיקאים בתשלום, כדי לא לקחת עבודה מאיש״, מסביר לויתן. את ההוצאות ההכרחיות מוצאת העמותה בתרומות של נדבנים, וכן בתקציבים ציבוריים — עיריית סרגוסה, לדברי לויתן, מאוד נלהבת ותומכת.

בישראל הם ינגנו בין היתר במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי וגם בפאב ביפו — גם זה חלק מהחזון לשינוי עמוק בחינוך המוזיקלי ואיתו בקהל הקונצרטים: ״מעניין שנגנים שכחו שיש מי שבאמת מעוניין להאזין להם, ושלא רק הם מעוניינים לנגן״, אומר לויתן. ״מהשנים הראשונות בנגינה דוחפים אותנו לנגן לפני אנשים מכובדים, ממנהל בית הספר דרך ראש העירייה ועד לנשיא; אבל ברהמס לא כתב גרסאות שונות לסונטות שלו, אחת לנשיאים ומלכים ואחרת לעם. ובמוזתיקה ראינו את ההבדל בין שועי הארץ המשועממים לצלילי המוזיקה לבין ההתלהבות וההתרגשות של הקהל שלנו.

״מוזיקאים מחפשים יוקרה — וזו לא קשורה כלל למקצוע שלנו. התרגלנו ששלחו אותנו לנגן לעשירי העולם, שהם הרי לא חלק מהעולם שלנו בכלל, ואף פעם לא לדירה קטנה מול בית הנשיא — וההתייחסות למוזיקה קלאסית התעוותה בגלל זה. מצחיק שלא מזמן ניגנתי קונצרט לנשיא גרמניה בכנס כלכלי וראיתי את הפנים המשועממות של כולם אז דמיינתי שאני מנגן בבית הסוהר כדי לעורר קצת את הרגש שלי… והפועלים בבית החרושת אמרו לנו, הרי זו מוזיקה שמיועדת למלכים ומלכות, ואתם מנגנים אותה לנו! אז זהו, שבהאזנה לצלילי מוזיקה כל אחד ואחת הם מלך ומלכה״.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ