בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכינור רועד

בעונתה ה–77 מציעה הסימפונית ירושלים סידרה ווקאלית שאפתנית ואוזן קשובה למלחינים מקומיים. אבל סגירת רשות השידור, מסביר המנכ"ל יאיר שטרן, מאיימת על קיום התזמורת

3תגובות

ביום חמישי השבוע מתחילה התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור את העונה ה–77 שלה. שבעים ושבע שנה — זאת היסטוריה אמיתית. התזמורת התחילה לנגן בשנות ה–30 של המאה, כחלוצה תרבותית־מוזיקלית. זמן קצר אחר כך כבר היתה לתזמורת רדיו ומשכה גדולי עולם בפעילותה המוקדמת: אוטו קלמפרר ניצח עליה, ובין והסולנים שניגנו איתה היו ארתור רובינשטיין, הנריק שרינג וראדו לופו. זאת היתה תקופה של פריחה.

היום, מעטות התזמורות בעולם שמתקשטות בשמות הבינלאומיים הגדולים — והאמת היא שאין צורך בקישוטים. פרדריק שאזלן, המנהל המוזיקלי של התזמורת, ינצח ברוב הקונצרטים שלה למנויים — 10 במספר. ואולי הוא לא שם נוצץ, אבל הוא בוודאי בינלאומי ומבוקש, ויותר חשוב — מנצח מעולה. והכי חשוב: מסור לתזמורת ורוצה בהצלחתה.

חג המוסיקה הישראל

הסידרה הווקאלית של ירושלים, בשיתוף האופרה הישראלית, מביא את אחת התוכניות השאפתניות ביותר שנשמעו כאן לאחרונה: מתחילים בסימפוניה השנייה של מאהלר, ממשיכים עם האורטוריה ״המשיח״ של הנדל, ואחריה ״מתיאוס פסיון״ של באך, האופרה ״דון ג׳ובאני״ של מוצרט, ״קדיש״ של פנדרצקי בניצוחו לציון יום השואה, ו״רקוויאם המלחמה״ של בריטן לסיום העונה ביולי הבא. תוכנית שמכוונת הכי גבוה, בעיקר עם כוחות ישראלים.

התכניות בקונצרטים למנויים צנועות יותר, וכוללות כמעט רק מוזיקה רומנטית — רובן של ברהמס ושומאן, כמעט בכל קונצרט, וגם קצת ליסט וצ׳ייקובסקי וריכרד שטראוס ופרוקופייב, והבלחות רגעיות של קלאסיקה עם רוסיני וניאו־קלסיקה עם דריוס מיו. היצירות הישראליות לא מפחידות בתוך ההקשר הרומנטי הזה: אביה קופלמן, מלחינת הבית, פותחת עם ״בין עזה לברלין״ — יצירה שבימים אלו שמה מעורר זעם וחלחלה בקרב רבים וכבר נשמעו קריאות להורדתה, או לפחות לשנות את שמה (בתל אביב היא לא תיכלל בקונצרט); ובהמשך העונה יצירות של גילעד הוכמן, אלה שריף ויצחק ידיד.

הכל נראה אם כך די בסדר — למעט משכורות הרעב של הנגנים, כמו בכל התזמורות, והקהל שמדשדש ולא רוצה להגיע כמו בכל מקום אחר (לתזמורת כ–2000 מנויים); אז למה יש תחושה שהאדמה רועדת, ושהרעם הנשמע באופק הוא של צונאמי שמאיים לשטוף ולהרוס הכל?

״זו שנה משברית, בגלל הסגירה של רשות השידור, שמציבה סימני שאלה על הקיום של התזמורת בעתיד״, אומר המנכ״ל יאיר שטרן, שנכנס לשנתו השישית בתפקיד. ״אני לא מיואש, אבל המצב מערער את הביטחון הכלכלי. יש לנו הבטחות מהאוצר לתקציב הנוכחי גם אחרי הפירוק — אבל הוא מובטח רק לשלוש ארבע שנים, ומה אחר כך? חייבים להסתכל לטווח יותר ארוך, לייצב את התזמורת. הרבה שואלים מה קורה, ומביעים ביטחון שלא יסגרו — אבל זה מטוב לב ולא מידיעה. ובכל זאת, קשה להאמין שלא יובטח עתידו של גוף כזה. גם ראש העיר התחיל לפעול. לא שיש לנו תוכנית קונקרטית לפתרון הבעיה״.

שטרן מבטא את הקשיים הרגילים של תזמורות: אובדן קהל, חוסר התעניינות מצד צעירים — ״בשבילם תזמורת סימפונית היא כמו חייזר״, הוא אומר — ואי־יכולת למשוך קהל חדש. בירושלים לדבריו המצב מיוחד, כי יש אוכלוסיות שלמות שכלל לא באות לקונצרטים קלאסיים, כמו חרדים או ערבים; ויש גם הגירה מהעיר של קהל פוטנציאלי, שעוקר לתל אביב בעקבות הילדים או הנכדים.

אמיל סלמן

התזמורת מקיימת קונצרטים חינוכיים בבתי הספר, אבל אין תזמורת שיכולה להחליף את משרד החינוך, וזה מפגין בורות טוטאלית — יש שיאמרו: בורות פושעת — בכל הקשור לחינוך מוזיקלי לילדים, משמע הענקת הזדמנות לתקשר באמצעות נגינה ויצירה, דרך יופי ורגש. ״אנחנו כמו חוני המעגל, נוטעים עץ ומקווים שייתן פרי״ אומר שטרן. ועץ, כידוע, לוקח לו זמן לצמוח ולתת פרי. עד אז רשויות שידור מתפרקות, ומי יודע מה יבוא במקומן.

״הקהל הירושלמי אוהב את המוזיקה נטו״, מסביר שטרן את הרפרטואר השנה, ״אלינו לא באים כדי לראות ולהיראות ולהסתובב בפואייה — באים לבושים בסוודרים, פשוט לשמוע מוזיקה״. והמנהל המוזיקלי פרדריק שאזלן מוסיף: ״כבר סיפרתי לא פעם את החלום שלי, שתהיה יצירה ישראלית בכל קונצרט. נכון, העונה זה עוד לא קורה, אבל אנחנו בדרך לשם. לא נגשים את המטרה האמנותית שלנו אם לא נכלול מוזיקה עכשווית. אני מאמין שהסקרנות לכך קיימת. בשבילי המוזיקה הקלאסית היא אקווריום שצריך להחליף בו את המים, ולתת חמצן, אחרת הדגים ימותו.

״יש לנו רק עשרה קונצרטים קלאסיים, ואסור לי לשים יצירה ישראלית בכל אחד מהם, אבל אנחנו מעודדים את הכוח המקומי — למשל חזרות למלחינים סטודנטים מהאקדמיה על היצירות שלהם. זה כמעט קונצרט והוא תמיד מוקלט. "רק בשתי ארצות", הוא מוסיף, "יש יחס כל כך גבוה בין מספר המלחינים לאוכלוסיה — ישראל ופינלנד. חשוב מאוד לתמוך באמנים כדי שיסעו לחו״ל, ישתתפו בתחרויות, בביצועים. בצרפת אין פעילות כזאת בכלל״.

דורון גולן/ג'יני

בירושלים הדברים האלה קורים: מלחינת־הבית מביאה יצירות של מלחינים צעירים ומקומיים כמעט למחצית הקונצרטים. כולם בעד. אבל הרשות נסגרת, הברזים נסגרים יחד איתה וההבטחות עלולות להישאר תלויות בחלל. ונכס תרבותי אמיתי, פיסת היסטוריה מוזיקלית, עומד על פי תהום. קשה לטפח תזמורת סימפונית לאורך 8 עשורים, קל לסגור אותה בהינף יד. זוהי אם כן קריאת אזהרה מפי כולם, קריאה לחולל מפנה בתזמורת ובחיי המוזיקה של ירושלים. זה קל מאוד. כולל בקרב מאזינים ערבים וחרדים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו