שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לבחון מחדש את גבולות המוזיקה המודרנית

רסיטל לפסנתר בנגינת יובל צורן ויצירות חדשות בביצוע "מוזיקה נובה" הוכיחו שאולפן "התיבה" הוא הכתובת למוזיקה עכשווית שלא מפחדת להיות נסיונית. וגם: מה מצפה לנו בפסטיבל אבו גוש

נעם בן זאב
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב

יש כתובת למי שרוצה להאזין, ולבצע, מוזיקה עכשווית שלא מפחדת להיות נסיונית ולא פעם מאתגרת את גבולות הקוגניציה: אולפן "התיבה" ביפו, אותו ייסד המלחין דן יוהס כבית ל"אנסמבל המאה ה-21". התיבה מעניקה הרשאה להשמיע הכל בין כתליה, וכשכזאת היא אוונגרדית במהותה; ובין כל הנשמע בה אפשר לגלות גם אוצרות. כך היה בשניים מהקונצרטים האחרונים במקום, בסוף אפריל: הראשון היה רסיטל לפסנתר, בנגינת הפסנתרן יובל צורן; השני: השמעות בכורה של יצירות חדשות בביצוע אנסמבל "מוזיקה נובה".

את "מוזיקה נובה" ניהל לסירוגין בשני העשורים האחרונים המלחין אמנון וולמן, פרופסור לקומפוזיציה באקדמיה למוזיקה בירושלים, והעלה אותה על דרך חדשה — ברפרטואר שהיא ניגנה, ולפני הכל בגישתה לביצוע.

"מוזיקה נובה" . אנסמבל ייחודי שמצא לעצמו בית ייחודי בתיבהצילום: דן ודנה

"הרכב של מוזיקאים, מלחינים ואמני סאונד, הפועלים יחד תוך חקירה ובחינה מחדש של שדות המוזיקה העכשווית" — כך מגדירים עצמם חברי הקבוצה; וה"בחינה מחדש" התבטאה היטב בקונצרט בשבוע שעבר (29.4), שהציג קשת רחבה של סגנונות וטכניקות מוזיקליות, יחס בין קול לכלי ובין כלי נגינה לאמצעים טכנולוגיים, ובעיקר אינטואיציה חדשה למשמעות מושגים כמו "מוזיקה" ו"קונצרט".

פרופ' אמנון וולמןצילום: אייל לוינסון

היצירות שהושמעו בערב לא היו פרי איסוף סתמי: כולן הולחנו במיוחד לכבוד יום ההולדת ה–60 של וולמן. הוא כבר לא מוגדר "מנהל מוזיקלי", ורשמית רק משתתף כחבר מן המניין בוועדה האמנותית של האנסמבל יחד עם מוזיקאים הצעירים ממנו בכמה עשורים טובים, ובכל זאת הוא עדיין דמות מפתח בקבוצה ובתרבות המוזיקלית הישראלית העכשווית בכלל. ליום הולדתו חברו לא פחות מ–50 מלחינים, ותיקים וצעירים, ישראלים ובינלאומיים, וכל אחד מהם הלחין מוזיקה ברוחו. התוצאה משקפת את החופש והדמיון של וולמן, את הגישה המיוחדת שלו לשילוב מוזיקה וטקסט, את השימוש האופייני שלו באקראיות, ואת הדמיון והמקוריות שלו בדרכי הביצוע עצמו והיחסים בין מבצעים לקהל.

תשע יצירות מתוך ה–50 בוצעו בערב זה: מאת דייוויד גראבס, חיה צ'רנובין, עידו גוברין, ניל לאונרד, עודד אסף, ראובן סרוסי, קיקי קרן־הוס, אנטון לוקושיויץ, ואמנון וולמן עצמו. חברי האנסמבל — אביגיל ארנהיים, נועה פרנקל, דן וינשטיין, שירה לגמן, אסף שתיל, יוני ניב ותום סולובייצ'יק, השתמשו בנוסף לכלים מסורתיים כמו פסנתר, סקסופון וצ'לו, גם באלקטרוניקה, וידיאו, מוזיקה מוקלטת מראש, טקסט מדוקלם וכלים מוגברים. מכל החגיגה הגדולה הזאת תיזכר במיוחד היצירה "מרק של יומהולדת" של קיקי קרן־הוס, "תיאטרון מוזיקה זעיר לפנסתרנית והמהום" כהגדרתה. יצירה שיש בה השתהות והרהור, יופי רב, ומשהו אמיתי שנאמר מהלב. פה צליל, שם שתיקה ואכן המהום, הראו כמה יכול צירוף של צלילים שנעשה על ידי אמנית לרתק ולהשפיע רגשית.

עשרה ימים קודם לכן הדהד אולפן התיבה מצלילים אחרים לגמרי: יובל צורן, פסנתרן ומנצח שהקריירה הבינלאומית שלו פורחת, הביא בשתי ידיו — ולעתים נחוץ היה להביט מקרוב כדי לוודא שאכן מדובר רק בשתיים בגלל הווירטואוזיות הלא נתפשת שלו — מוזיקה ממרחב המאה ה-20 כולה, וממרחב גיאוגרפי עשיר גם כן: מהונגריה עם "מוזיקה ריצ'רקטה" של ליגטי, מצ'כיה עם הסונטה של יאנצ'ק, מצרפת עם "הקיכלי הכחול" מ"קטלוג הציפורים" של מסיאן, ו"רודפואמה" של היטור וילה לובוס. איזה "טור דה פורס" היתה היצירה האחרונה! נהרות הצלילים שזרמו מהפסנתר של צורן, בדייקנות, באנרגייה לא נגמרת, עוררו השתאות ממש: כמה מורכב ועשיר יכול להיות הביטוי המוזיקלי, ואילו כישורים אנושיים דרושים כדי להגשים אותו.

הרסיטל הזה היה תמונת תשליל של רסיטלים בתחרויות פסנתר, כי הווירטואוזיות שבו נותבה למוזיקה נדירה, מודרניסטית, ורגעי ההבעה העמוקים שלה — כמו הפרק "מוות, אדג'ו" של יאנצ'ק שהולחן לזכר סטודנט שנורה על ידי צלף בהפגנה באוניברסיטת ברנו, או "מסטו" (יגון) של ליגטי — אינם רומנטיים אלא טראגיים באמת. אמנים כמו צורן, פסנתרן ייחודי בנוף כאן, ו"מוזיקה נובה" כאנסמבל ייחודי, מוצאים במרתף "התיבה" היפואי, הממוקם בשכנות למועדון ריקודים מהעולם הישן, תיבת תהודה ייחודית גם היא למוזיקה שלהם.

פסטיבל אבו גוש בשנה שעברהצילום: דני ארד

אבו גוש יוצא לדרך

אפשר להכין את המכוניות, הכרטיסים, ומצב הרוח המרומם: אביב הגיע, שבועות בא, ואתו פסטיבל אבו גוש — שמציין עוד מעט חצי מאה לייסודו — על מקהלותיו, סולניו, והמוזיקה הקולית הדתית שלו (ולא רק היא) שאירגנה שוב חנה צור שהאנרגייה וההמצאה שלה בלתי נגמרות (22-24.5). יש משהו ברפרטואר הקולי הדתי הנוצרי, במיסות והקנטטות, ברקוויאמים והמוטטים והשירים, שמדבר אל קהל חובבי המוזיקה בישראל. אבל אבו גוש הוא הרבה יותר מהרפרטואר שלו, וגם יותר מהנכס החשוב שהוא המיקום הייחודי שלו בהרי ירושלים, בכפר ערבי ידידותי שבראשו כנסייה ציורית.

אבו גוש הוא קודם כל חלון ראווה למבצעים ישראלים, וזה כנראה סוד המשיכה המיוחד שלו. הקהל הישראלי אוהב את מבצעיו, ולא רק כי באו מקרבו — גם זה חשוב — אלא כי הם מצוינים. מבט מהיר וחלקי על הסולנים בפסטיבל השנה מגלה זמרות כמו קלייר מגנג'י, שרון דבורין, יעלה אביטל, רויטל רביב, דניאלה סקורקה; זמרים מהאופרה הישראלית; המקהלות הישראליות בניצוח מיכאל שני, ענת מורג, רון זרחי, גילה בריל, יובל בן עוזר וצור עצמה; וגם תזמורות — בהן הבארוקדה — ועוד הרכבים קבועים ומזדמנים, נגנים כמו יעל ברולסקי ושם טוב לוי. גלריה כזאת של מבצעים עושה טוב על הלב ונעים באוזן.

חנה צור מצאה את האיזון בין הלהיטים שהקהל אוהב ויאהב תמיד, כמו הרקוויאם של פורה, ו"מיסה קריאולה" של רמירז, קנטטות של באך, "דיקסיט דומינוס" של ויוואלדי ו"מיסה חגיגית קטנה" של רוסיני — יצירות שיושמעו השנה בפעם המי־יודע־כמה בפסטיבל; לבין מוזיקה פחות מוכרת, למשל מיסה עם עוגב מאת ליסט, אותה היא כמעט מגניבה בחשאי, מוסווית, בין אותם להיטים, כדי לא להפחיד את הקהל שבא יותר ליהנות ופחות להתמודד עם אתגרים אינטלקטואליים. וכך, יחד עם פינות שירה ונגינה בחיק הטבע, וקונצרטים ב"קריפטה" — בית תפילה המסונף לכנסייה וממוקם בינות לסבך עצים במרכז הכפר — מתקיים הפסטיבל הזה שכולו מוזיקה לשמה, בלי ראוותנות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ