שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

דניאל בארנבוים: בובת הוודו של שרת התרבות

נעם בן זאב
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בארנבוים בחזרה הגנרלית לקונצרט של "דיוואן: מזרח ומערב" ברמאללה, 2005צילום: ליאור מזרחי / באוב
נעם בן זאב

דמיינו את דניאל בארנבוים מניף את שרביטו באודיטוריום המרכזי של טהראן על תזמורת ה״שטטסקאפלה״ ברלין. הס מושלך באולם, ואפשר להיזכר בשני קונצרטים סימפוניים פוליטיים בעשור האחרון ולנסות להבין לאיזה מביניהם דומה הקונצרט הזה, שאולי כבר לא יתממש. האחד הוא קונצרט התזמורת הפילהמרונית של ניו יורק בפיונג יאנג, בירת קוריאה הצפונית, עליו ניצח לורין מאזל ב–2008: זה היה כנראה הקונצרט הנורא ביותר, הסיוטי ביותר, בהיסטוריה של המוזיקה המערבית. במדינה שמשטרה פרוטו־נאצי, באולם שבו הקהל היה ״קהל שבוי״ פשוטו כמשמעו: חברי המשטר בדרגות שונות, שיש להניח שרבים מהם גמרו מאז את הקריירה שלהם תחת הגרדום של קים ג׳ונג איל, ישבו דוממים באולם, בגו זקוף ומתוח, והקשיבו למוזיקה שנדמה כי ניתזה מעור התוף של אוזניהם בלי שהרעידה אותו כלל. חלום בלהות של צליל שאינו נשמע, במחנה ריכוז, בביצוע נגנים שהם עצמם שבויים, עושי דברה של ההנהלה שלהם שרק מייחלים לעוף משם בשלום.

ואפשר להיזכר בעוד קונצרט אחד, דווקא בניצוח אותו בארנבוים: קונצרט התזמורת ״דיוואן מזרח מערב״ ברמאללה ב–2005. ביום לפני הקונצרט סיפרו הנגנים הישראלים חברי התזמורת בראיון משותף ל״הארץ״ על חששותיהם, על הפחד להיכנס ללב המאפליה במכוניות פלסטיניות; ביום הקונצרט אפשר היה לראות אותם על מדשאות היכל התרבות ברמאללה משחקים שש־בש עם בחורים פלסטינים בני גילם החמושים בקלצ׳ניקובים, ששומרים עליהם; ואחרי הקונצרט — טסים ברחובות רמאללה באותן מכוניות פלסטיניות מפחידות שנהגיהן, מתפוצצים מצחוק, מפעילים את הרמקולים ונותנים לחבריהם החדשים הישראלים לזעוק בקולי קולות ברחובות העיר, בעברית, ״אמא, אני ברמאללה!״. שלא לדבר על הקונצרט עצמו, שהעלה דמעות של התרגשות עצומה בלב כל משתתפיו: נגנים שהרגישו שהם יוצרים ומביאים את השלום במשותף, במו ידיהם, ובעיקר קהל הפלסטינים שהיה קהל אמיתי: גם פקידי ממשל, אבל גם עמך.

בארנבוים בחזרה הגנרלית לקונצרט של "דיוואן: מזרח ומערב" ברמאללה, 2005צילום: ליאור מזרחי / באוב

אם כך, לאיזה מבין השניים עשוי להיות דומה הקונצרט שיהיה או לא יהיה בטהראן?

מבחינת ממשלת ישראל לדורותיה, בארנבוים הוא מציאה היסטרית. הוא בובת הוודו שלהם. נפנוף בשמו אפילו יעיל יותר מהפצצה האיראנית, כי בארנבוים לימין הוא הסמל האולטימטיבי של הפחד: היהודי הנגוע בשנאה עצמית, המשת״פ, הקאפו, היהודי שמתרפס לפני הגוי. אלה הדימויים המוטמעים עמוק בתוך ההיסטוריה האסונית היהודית, בעיקר במאה ה-20 - אבל עוד מימי הביניים באירופה; וידוע שהמפלצת המפחידה ביותר היא לא ״האחר״, כמו חייזר, אלא זאת שחיה בתוכנו, שצמחה מקרבנו לממדים מעוותים, שהיא אנחנו.

דניאל בארנבוים מתגלה כל פעם מחדש כקלף הג׳וקר של ממשלת ישראל. פעם הוא מוכרז ״פרסונה נון גראטה״ בגלל שהעז לנגן ואגנר בירושלים, פעם מותקף בחמת זעם על ידי שרת התרבות כי קרא בקול רם את מגילת העצמאות של ישראל מעל בימת זוכי פרס וולף בכנסת ושאל אם אכן כל האידיאלים היפים המצוינים בה אכן מתממשים; אחר כך מחריד עם שלם בקבלו דרכון פלסטיני (בלי שרבים טרחו לשאול אם יש כזה דבר בכלל, ״דרכון פלסטיני״, איך הוא נראה, ואם כן - האם הוא באמת מקנה חופש תנועה אל מחוץ לשטחים הכבושים); ועכשיו: ממשילים אותו ליהודים שניגנו במחנה אושוויץ מוזיקה קלאסית כרקע להובלתם של חבריהם למשרפות (זה לא קרה מעולם).

נראה שמירי רגב ממצה את הטיפות האחרונות מהלימון הזה ששמו דניאל בארנבוים. כמה עוד ישתמשו במנצח המסכן כסמל של בגידה במולדת? ישראלי שחוצה קווים נגד החוק - כן, נגד החוק! - כדי לספר משהו פשוט לגמרי: שגם בטהראן חיים בני אדם, ושאוהבים שם מוזיקה, כבכל מקום בו חיים בני אדם. וכן, שהמשטר שם באמת נורא - בעיקר לבני עמו שלו - אבל שיש עוד דברים חוץ ממשטר, מאייתוללות, ומראשי מדינה חשוכים. ממש כמו בישראל.

להניח תפילין בארון

שרי הממשלה מספקים אתנחתות קומיות רבות בזמן האחרון, ואחת מהן, שיא של ממש, באה מפיו של שר החינוך החדש, נפתלי בנט. השר, לפי דיווח בעיתון "הארץ", בנאום ״האחר הוא לא אני״ שלו, מנה את צרכי הזהות של התלמידים בישראל, ומה עליהם לנקוט כדי להעצים אותה. ״כל ילד יהודי צריך… לפתוח סידור לפני שהוא מתגייס לצבא״, אמר; טיולים כמו ״מסע ישראלי״, שהאקורד האחרון שלו הוא ביקור בכותל המערבי, הוא מהמטרות שצריך לשאוף להרחיבן, אמר עוד בנט, שהוסיף ש״ערכים הם מעל הכל״, שצריך להגדיל דרסטית את מספר הנבחנים בחמש יחידות במתטיקה כדי ״לייצר כיפת ברזל חינוכית״, ולפתח את לימודי ה״דיבייט״ (אני זוכר בתיכון, בבית ספר בינלאומי בחו״ל, הייתי צריך בשעור ״דיבייט״ להתווכח עם תלמיד שטען שיש ללחוץ על שפופרת משחת השיניים באמצעה, בעוד עלי היה לשכנע את השומעים שדווקא יש ללחוץ עליה מהקצה התחתון שלה).

שר החינוך בנט במסיבת העיתונאים להשקת "לתת חמש"צילום: מארק ניימן / לע"מ

״לפתוח סידור״ - זה מזכיר ביטויים כמו ״לשמוע צרפתית״ (בלי להבין), או ״להניח תפילין״ (על המדף בארון); ואשר ל״לפני שהילד היהודי מתגייס לצבא״: לפי נתוני צה״ל מנובמבר האחרון, פחות מ-58 אחוזים מהנערות היהודיות החסודות התגייסו לצבא, ופחות מ-73% מהנערים היהודים הכשרים. הלו הלו מר בנט, מתחשק לקרוא קריאת ביניים לשר במהלך הנאום ההזוי שלו, לא שכחת משהו? הלוא יש ״מעצימת זהות״ מוכחת, עם קבלות, בלי הסידורים וצה״ל, בלי מתמטיקה וכיפות ברזל, ובלי פלפולי איפכא מסתברא: המוזיקה. למה שלא תחזיר אותה ללימודי הליבה וכך תעצים את זהות התלמידים פי כמה?

פיוטים, מוזיקה מהמסורות היהודיות השונות, שירי עם מהתפוצות מארגנטינה ועד אתיופיה ומאלג׳יר לקוצ׳ין וחסידות ויז׳ניץ, קלסיקה וינאית ומצרית, עושר עצום של מוזיקה למחול - למשל של נשות תימן: אלה יכולים להשתלב ברפרטואר של לימוד המוזיקה. התיאוריה המוזיקלית, הסולמות, נגינה בכלי, כל תחומי הדעת שמשיקים למוזיקה - בהם, אולי יתפלא בנט לשמוע, גם מתמטיקה, שלא לדבר על היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תנ״ך, לשון עברית, תרבויות העולם… וכבונוס, יקבל השר שיפור בהקשבה ושיתוף פעולה עם אותו ״אחר״ מאיים, ירידה באלימות, התמעטות בימי מחלה של מורים, והגברת התחושה של משמעות, שמחה והישג. כל אלה לפי אינסוף מחקרים שכבר די נמאס להזכיר אותם.

אפשר להחזיר את עטרת לימודי המוזיקה ליושנה, לפני שהם בוטלו כלימודי חובה. להחזיר מקהלות ואנסמבלים קטנים לבתי הספר, לשלב האזנה למוזיקה חיה עם שיעורים נוסח תכנית ״מפתח״ של התזמורת הפילהרמונית הישראלית או המחלקה החינוכית של התזמורת האנדלוסית אשקלון. הלא לפי תיאוריות חינוך שנלמדות בשנה א׳ במדרשות והסמינרים למורים, ידוע שהוראה טובה זקוקה לשלושה היבטים: ההיבט האינטלקטואלי־קוגניטיבי, משמע למידה בדרך פרונטאלית, בהאזנה; הפסיכו־מוטורי, משמע השתתפות ביצירה כלשהי, כמו ציור או בנייה או תנועה; והחווייתי: שהוא, בפשטות, החלק הכיפי בשיעור. כל אחד יודע היטב מה הוא זוכר מימי לימודיו: את ההיבט החווייתי. והמוזיקה מעניקה אותו במלואו, בנוסף לשני האחרים: ההיבט הכיפי, מה שלא מעניק הסידור, ולא מתמטיקה חמש יחידות, ואיך לומר זאת בעדינות? גם לא צה״ל.

שר החינוך בנט ותלמידיםצילום: רמי שלוש

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ