בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גילוי מרעיש | מחליפים זהות

"בוא לבר" לא מתאמצת ובכל זאת מצליחה להיות הלהקה מספר אחת בסצינת הפאנק הישראלי

תגובות

אין עוררין על כך ש"יוסלס איי-די" היא להקת הפאנק-רוק הישראלית המצליחה ביותר בעולם. היא הוקמה בחיפה ב-1994, יצאה לנסות את מזלה בחו"ל ונהפכה לחברה של כבוד בסצינה הבינלאומית. בתוך כמה שנים גדלה להיות להקה מבוססת, חתמה בחברת תקליטים אמריקאית וצברה קהל מעריצים מסור, שמכיר כל מלה בשיריה החזקים והמדויקים באנגלית.

מה שפחות ידוע, זה שבשום שלב בדרך חברי הלהקה לא שכחו מאיפה באו. בין הופעה באיצטדיון בקנדה לסיבוב הופעות באוסטרליה, המשיכה הלהקה להיות גורם משפיע ומעצב גם בסצינה הישראלית. חברי "יוסלס איי-די" הופיעו בכל מקום נידח בארץ, שתו לשוכרה בברים עם ילדי הסצינה המקומית והשתתפו באינספור דיונים בפורום פאנק באתר תפוז. בעיקר גיטריסט הלהקה, ישי ברגר.

"בוא לבר". מימין: חיים בנימיני, יונתן חרפק וישי ברגר. תצלום: טלי מאייר

בסצינה המקומית תמיד חשדו שלחיפאי הגרום עם העיניים הפעורות והקעקועים על כל הגוף יש הרבה מה להגיד, ושהמסגרת המגבילה של הלהקה המצליחה רק מסרסת אותו. יום אחד גם לו נפל האסימון. את הפרויקט האנרכיסטי שלו, "בוא לבר", הוא יזם ב-2005, כמה שעות לפני שעלו להופיע בעיירה באנגליה. "'גרין דיי' בדיוק הופיעו באותו יום במקום אחר בעיר, וכולם הלכו לראות אותם. היה נורא משעמם. אז שלושתנו התחלנו לנגן ולכתוב שירים מצחיקים", נזכר ברגר השבוע. זו היתה אחת הפעמים הנדירות שבהן הלהקה ניגנה שלא במסגרת הופעה. בשש השנים האחרונות היו להם "אולי שבע חזרות" מודה חרפק. "אבל השתפשפנו מספיק בחזרות עם הלהקות הרציניות שלנו. ב'בוא לבר' אנחנו מיישמים את כל מה שלמדנו."

בהמשך הצטרפו להרכב עוד שישה חברים: גיא גלר, יאיר קמפבל, ניר דולינר, אסי מידן, מתן כהן ואביטל תמיר, רובם מנגנים בלהקות קשוחות אחרות. שלושה מהם בסיסטים, שלושה מתופפים, ושלושה מנגנים על גיטרה. מתוך כל החברים אלה, קשה לדעת מראש מי יופיע על הבמה בכל ערב נתון של "בוא לבר".

ברגר מסביר. "אנחנו מופיעים בלי סוף כי אין לנו תנאים. אם מישהו מבקש מאחד מאתנו להופיע, מיד הוא מסכים. ואז אפשר לקוות ששניים-שלושה חברי להקה נוספים יגיעו להופעה ביום ובשעה הנכונים. אין לאף אחד מאתנו שליטה על זה".

את הופעות "בוא לבר" הוא מתאר כך: "אנחנו תמיד מגיעים למועדון בלי שום ציוד. מסתכסכים עם כל הלהקות האחרות שמנגנות בערב. מתעלקים על מישהו בקהל והופכים אותו לקורבן של ההופעה, יורדים עליו חזק בין השירים. מתחנפים לברמן. מבקשים מהקהל לא לרקוד", צוחק ברגר. "מגיעים בלי רשימת שירים כמובן," מוסיף חרפק. "בהופעות שלנו יהיו מעט אנשים בקהל, חלק מהם ייפצעו. ויהיו הרבה אנשים על הבמה, חלק מהם שיכורים", מבטיח ברגר.

מה מניע אתכם?

"בגלל שאנחנו מוקפים בלהקות שלוקחות את עצמן ברצינות, אנחנו עושים את ההיפך. במקום מתוקן אי אפשר היה לקרוא לנו להקה", מגזים ברגר. "אנחנו משהו שלא קיים כמעט במוסיקה. אין לנו שום שאיפה שינגנו אותנו, שיאהבו אותנו, או שנשתפר".

הם טורחים לייצר לעצמם תדמית של להקת צחוקים חסרת אחריות שמנגנת שירי שיכורים מתובלים בהרבה קללות בסלנג חיפאי מוצפן. אבל למה להצטנע? הם בכל זאת להקת הפאנק-רוק הספונטנית, החצופה האינפנטילית והאמיתית ביותר כרגע בסצינת הפאנק המקומית.

הקלטתם שירים בצורה רשמית?

"כן. האלבום היחיד של הלהקה, ?בונג רוק', עלה לאתר באנדקמפ ונמכר בו בעשרה דולר (www.bolabar.bandcamp.com). מכרנו כבר שישה", מדווח יאיר קמפבל. "רצינו להוציא את האלבום רק בתקליט אבל זה יקר, אז אנחנו מחכים למכור לפחות עשרה עותקים דרך האינטרנט, כדי שיממנו את ההדפסה".

זה נשמע מאוד רציני.

"זה הכי לא רציני", מתקן חרפק. "להוציא תקליט זה כמו להוציא את הדיסק על בקבוק. תהיי בטוחה שאף אחד לא יוכל לשמוע אותו ככה".

ב-26 בחודש תופיע הלהקה באוזן בר בתל אביב עם "קיל דה דרייב". יום למחרת היא תופיע במועדון הסינקופה בחיפה עם להקת "הפעם האחרונה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו