גילוי מרעיש

להפוך את הדבקה למוסיקת מחאה

חברי "מיניסטרי אוף דאב-קי" הרגישו שהדבקה הערבית קצת תקועה מאחור, אז הם מהלו אותה ברגאיי והפכו אותה למוסיקת מחאה עכשווית

אורי זר אביב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים17
אורי זר אביב

"תמיד אהבתי לרקוד את זה, אבל לא לשמוע בבית או ללכת להופעה של מישהו ששר דבקה", אומרת הזמרת והשחקנית מייסא דאו. דאו בת ה‑20 היא האחרונה שהצטרפה ל"מיניסטרי אוף דאב-קי" ("Ministry of Dub-Key"), להקה יוצאת דופן שמקורה בחיפה היוצרת שילוב מקורי בין רגאיי, ספוקן וורד ודבקה.

ייסדו אותה המוסיקאים ברונו סבאג (28), שאחראי על ההפקה והפן האלקטרוני, והזמר הרקדן וכותב השירים ולאא סבית (25). אליהם הצטרף נגן כל ההקשה נ'זאר קבאני בן ה‑36, המבוגר שבחבורה. סבאג מסביר שהרבה מהעבודה על החומרים המוסיקליים שאתם מופיעה הלהקה מוכנים מראש באולפן. להבדיל מלהקות רוטס-רגאיי, הם עובדים יותר במתכונת של סאונד-סיסטם, כלומר שרים ומנגנים בהופעה חיה על גבי מוסיקה ומקצבים מוקלטים שהופקו באולפן.

חברי להקת "Ministry of Dub-Key"

דאו אומרת שסגנון הדבקה נשאר מאחור. לדעתה, במתכונתו הנוכחית כמוסיקה קלילה לחתונות אין לו כוח להשפיע על התרבות הפופולרית. "אבל דבקה היא דבר מאוד עוצמתי לא רק אצל פלסטינים, אלא אצל כל הערבים. מעולם לא שמעתי מישהו שלוקח דבקה ושם עליה מלים מהלב כמו שאנחנו עושים", היא אומרת.

בשנה האחרונה הופיעה דאו יחד עם להקת הרגאיי המצוינת "תות ארד" ממג'דל שמס. "תות ארד" גם משתפים פעולה עם "מיניסטרי אוף דאב-קי" כנגנים באולפן ההקלטות. לצד שירים על עבר וזהות משותפת לכלל הפלסטינים בעולם ובארץ, שירי הלהקה מכוונים במידה רבה כלפי פנים, אל האוכלוסייה הערבית המקומית. סבית מעז לכתוב בין השאר גם על נושאים שפחות מקובל לדבר עליהם בתרבות שממנה בא, כמו למשל רצח על כבוד המשפחה.

סבאג: "הופענו לפני כשנתיים בחסות עיריית חיפה תחת הכותרת 'פסטיבל קירוב לבבות ודו קיום'. ולאא, אני ועוד חבר היינו על הבמה ותוך 20 דקות מתחילת ההופעה הקהל התחיל להתרגז, לא אהבו את התכנים של השירים שלנו. הפסיקו לנו את ההופעה בטענה שהתכנים שלנו לא תואמים את רוח הפסטיבל".

סבית מסביר שמה ששר שם, שהרגיז את הקהל, היה קטע ספוקן וורד. "מלות הקטע מדברות על עצמי כטרוריסט, אבל לא מהסוג שעולה לך בראש; אני טרוריסט של הפולקלור שלי דרך יצירה, שירה וריקוד הברייקדאנס. ועוד אחר כך אני רואה בעיתונות שכתוב שאני מחבל שרוצה לרצוח את אמא שלך ואת אחותך". בסופו של דבר סבית וסבאג אף זומנו לחקירה משטרתית בעקבות ההופעה. "אם ישראל דמוקרטית אז תנו לי לשיר מה שבא לי", מפציר סבאג.

ביום שישי תופיע "Ministry of Dub-Key" במוזיאון חיפה לאמנות באירוע ששמו "אני חייפני" שיעסוק בין השאר באדריכלות, בחומוס ובמוסיקה ערבית. בין המשתתפים באירוע ­ העיתונאים מודי בר און וניסן שור, הבמאי עמוס גיתאי ווטן אל-קאסם שישא הרצאה על מוסיקה ערבית עכשווית.

דאו היא בתו של השחקן המוערך סלים דאו ("אוונטי פופולו", "עבודה ערבית"). "אבא שלי, חוץ מזה שהוא שחקן, גם אוהב מאוד מוסיקה ושר מנגן, ככה בקטנה, על עוד", היא מספרת. "ההשראה שלי לאמנות ומוסיקה מגיעה ממנו".

היא מתרגשת כאשר היא מספרת על כך שיום קודם, אביה שיתף בפייסבוק וידיאו של הלהקה בהופעה. גם יתר חברי הלהקה מתקשים להאמין. לדבריה, משפחתה תומכת בכל מה שהיא עושה אמנותית. "כשאמרתי לאבא שלי שאני רוצה ללמוד מוסיקה ותיאטרון הוא הציע שאלמד עוד משהו ליתר ביטחון. אבל כשהתעקשתי שאני רוצה להשקיע את כל כולי רק בזה הוא הבין אותי. אולי זה לא יהיה נכון לגבי המשפחות של הפלסטינים בחדר, אבל בשלי תמיד היה נהוג להגיד את מה שבבטן, לשיר את זה".

כמו דאו, גם סבית גדל בבית של זמרים ושחקנים וכמו כן היה חבר בלהקת הריקוד "סלמה" במשך יותר מ‑18 שנה. הוא למד סוציולגיה ומשחק בבוסטון עם התמחות בחינוך לשלום ופתירת קונפליקטים באוניברסיטה הפרטית היוקרתית "ברנדייס". הוא מספר כי ארבע השנים שבילה בארצות הברית גרמו לו להתחבר לאוכלוסייה האפריקאית, לרגאיי ולהיפ-הופ. "כשאתה במקום רחוק מהבית להרבה זמן, באופן טבעי יוצא שאתה מחפש אנשים כמוך, אזרחים סוג ב' וג'. האפריקאים שם זה כמו הפלסטינים כאן". הוא כותב ושר בעיקר בערבית.

סבאג "מגיע מרקע של נגינה קלאסית בפסנתר", ומוסיף בקריצה "נהפכתי לדי-ג'יי כשהבנתי שאין בחורות בלנגן על פסנתר". בעבר תיקלט האוס וחומרים מקוריים במועדונים גדולים בתל אביב.

ואילו קבאני, נגן כלי ההקשה, למד מוסיקה אפריקאית בבלגיה. "התאהבתי ברב תרבותיות של המקום", הוא מספר. הוא למד לנגן על תוף הג'מבה אצל מורים מוערכים וטייל בעולם בחיפוש אחרי סגנונות מוסיקליים. כיום, לצד חברותו בלהקה, הוא מסיים לימודי תרפיה במוסיקה. "בשביל תרפיה צריך שורשים שזיהיתי במוסיקה של ולאא וברונו. תבין, דבקה בשביל פלסטינים זה כמו ריקודי העם שלכם; קצת לא אופנתי, לא של הדור הצעיר".

קבאני טוען שהתרבות הפלסטינית נתקעה וכמעט לא התפתחה מאז הגירוש ולכן בשבילו המוסיקה היא תרפיה. היא זו שעוזרת לו "להרים את הראש", לדבריו. הוא סבור שתפקידה של "מיניסטרי אוף דאב-קי", מלבד להזיז לאנשים את הישבן, הוא לעדכן תרבות שנתקעה באמצע המאה הקודמת.

אחדות ערבית

דבקה (מערבית: רקיעה ברגליים) הוא ריקוד ערבי מסורתי שנהוג במדינות המזרח התיכון והבלקן. "לכל אזור יש את הדבקה שלו והיא משתנה בסגנון התנועה ובמבטא", אומר קבאני. סבית: "אנחנו עם מדוכא שגם מדכא את עצמו וזה בא לידי ביטוי גם בבושה בגוף שלנו, ולכן בקושי רוקדים".

סבאג: "כן, בתרבות שלנו המקסימום שהקהל עושה זה למחוא כפיים אחרי שיר. מה זה? תקומו, תרקדו, תיכנסו לזה".

השירים שלהם מרקידים ומדברים גם למי שלא מבין את השפה הערבית. אך אין ספק שמי שכן מבין אותה זוכה לחוויה מלאה יותר. סבית מפרש: "אנחנו גם מדברים על אחדות ערבית בין נוצרים למוסלמים ועל בעיה פנימית נוספת שלנו ­ רמת האלימות הגבוהה בקרב נוער ערבי".

סבית מנסה לגייס את האידיאולוגיה של ההיפ-הופ הראשוני משנות ה‑70 וה‑80, שניסה להילחם באלימות של הכנופיות דרך קרבות היפ-הופ ושירה. "אני בעצמי פליט, אבל בתוך הארץ. משפחתי גורשה מכפר איקרית ב‑1948. שני צווי בג"ץ שמתירים לנו לחזור אליו לא מומשו מאז". סבאג מוסיף שלבני הכפר דווקא ישנה דרך לחזור אליו ­ "רק בתוך ארון. זו הדרך היחידה. וזה קורה, יש להם את הזכות להיקבר שם".

עוד ב"גילוי מרעיש": עידן שמעוני | רננה הנדלר נאמן | איימי מקנייט | ליירז | עבודות עפר | טוונטי פייברז | רועי דהן | שני פלג | קראנץ' | 2013 | בלאק גורו | עלמא | הפשרות | איינג'לסי | נצ'י נצ' | רנדבו

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ