"אני מתאמן בגיטרה כל יום, ונמצא עם אשתי 24 שעות ביממה - זו מתנה"

הוא מסתגר עם אשתו נילי בביתם שבניו יורק השוממת, מתגעגע ל"ביחדנס" ולציפורים של תל אביב - וגם מוצא קסם בטכנולוגיה שמאפשרת למוזיקאים לשדר עצמם לעולם בלי מסכות. מדור "גרופית", גרסת הבידוד, מארח את דויד ברוזה לראיון וביצוע הישר מהספה בסלון. צפו כאן

דויד ברוזה מניו יורק השוממת. "לא שומעים ציפורים"
דויד ברוזה מניו יורק השוממת. "לא שומעים ציפורים"צילום: צילום עצמי
אורית פניני
אורית פניני
ZOOMית עם דויד ברוזה

"הדברים שקורים עכשיו בעולם מחלחלים למודעות הקיומית", אומר דויד ברוזה מביתו בניו יורק, בראיון שהתקיים דרך אפליקציית זום. "קשה לי להאמין שלגמרי נשכח מהסיכון הזה של הווירוס. הוא עוד לא מאחורינו. אבל מבחינת היכולת שלנו לדבר... השיחות האינטימיות האלה שמתקיימות עכשיו בזום לא היו אפשריות פעם. זה להיות בצורה הכי בלתי אמצעית מול אנשים שאתה אפילו לא מכיר.

"ראיתי ברשת את פול סיימון בלי תאורה, בלי תפאורה, בלי צלמים, בלי צוות. עמד מולם כמו שאני יושב עכשיו ושר את עצמו, ופתאום אתה רואה את הבנאדם. הדבר היחיד שהווירוס הזה גרם לי, ברמת עוגמת הנפש האמיתית, זה שאני לא יכול להיפגש עם המוזיקאים. יש לי פה הרכב קובני שאני מופיע איתו למעלה משנה, והכיף שלנו זה לשבת בסלון, או בכל מקום — אפילו במעלית אני אנגן איתם עכשיו. פשוט לשבת, לנגן, לאכול, ליהנות בחברותא. את זה הייתי רוצה לשדר מפה למשל".

"החומרים שמהם עשויה האהבה", דויד ברוזה - הביצוע במלואו
אלבומים בבידוד, להעביר זמןצילום: ללא קרדיט
צילום: ללא קרדיט
ברוזה והגיטרה. "מתאמן 4– 5 שעות ביום, אבל זה קורה כל יום"צילום: ללא קרדיט

אתם יוצאים החוצה?

"לא מודדים לנו 100 מטר אבל אנחנו לא יוצאים החוצה. מתרגלים גם לזה איכשהו. לנילי (לוטן) ולי יש שישה ילדים, מתוכם ארבעה באזור ניו יורק. דבר ראשון שאני רוצה לעשות כשאצא זה לחבק אותם. שלשום שכנעתי את נילי אשתי שנצא להליכה. הלכנו הרבה, איזה ארבעה קילומטרים, אף אחד לא שם לב. הרחובות ריקים לגמרי. כשאתה מסתובב למשל בתל אביב, ברגע שאין תנועה אתה שומע את הציפורים, אתה שומע את הרחש של הטבע משתלט בתוך דקות. פה בניו יורק אין ציפור. נילי ואני צעדנו צפונה ופתאום ראינו גינה מחוץ לבית עם עצים. בעצם הפריחה עכשיו בשיאה. ואז שמענו ציפורים. 'הנה הציפורים שלך', היא אומרת לי. אז פשוט צילמתי את זה".

איפה היית מעדיף להיות עכשיו?

"סביר להניח שבתל אביב, מכל הסיבות האפשריות. ה'ביחדנס', הפנים המוכרות... אבל אני לא יכול התלונן. גם פה בניו יורק, כל אדם שאתה פונה אליו ומחייך אליו מחייך אליך בחזרה. פשוט היום אתה לא רואה את זה כי כולם מכוסים במסכות ועסוקים בלשמור על מרחק".

צילום: ללא קרדיט
צילום: ללא קרדיט
הנוף מחלונו של ברוזה. "אנשים עדיין מחייכים - אבל לא רואים עם המסיכות"צילום: ללא קרדיט
צילום: ללא קרדיט
"יש לי הרכב קובני והכיף שלנו זה לנגן בסלון. את זה הייתי משדר מפה"צילום: ללא קרדיט

יש תוכניות ליום שאחרי הקורונה?
"אני מוצא שבשבועות האלה אני לא רץ. אני חושב שאני עובר איזשהו תהליך ואני מנסה לפענח אותו. כי אני מכיר את עצמו, שכשיש איזה תאונה, אסון גדול, מלחמה, פעילות... אני תמיד הולך לקו האש. משהו דוחף אותי לשם, להביא את מה שאני יכול להביא מבחינת מוזיקה, או איזה רגע של קסם מהעולם שידענו דקה לפני שזה קרה. פה, במקרה הזה, קודם כל אין לאן לרוץ. עשיתי קבלת שבת לקהילה בבואנוס איירס, שבת לפני זה ביקשו ממני להצטרף לקבלת שבת לקהילה הישראלית שיש פה ולשיר את 'יהיה טוב' ו'מתחת לשמים'. אז ישבתי באותו כסא, באותה הפינה שלי.

"אני כן מתאמן המון, אבל את זה אני עושה בלאו הכי כל יום בחיים שלי, אני מנגן 4–5 שעות ביום על גיטרה. אבל יש הרבה יותר עיסוקים. קודם כל צריך לבשל כל יום, שנית — יוצא לי להיות עם נילי 24 שעות ביממה, שזו המתנה הכי יפה שהייתי יכול לקבל — ותודה לקורונה. אבל היא, מסכנה, עובדת מרגע שהיא פותחת עין ב–7 בבוקר ועד 24:00 בלילה כי היא מנסה להציל את החברה שהיא בנתה, שלא תקרוס (לוטן היא מעצבת אופנה, א"פ). דרכה אני מבין את מה שקורה בעולם. העולם של האמנים נמחק ברגע. כל ההופעות נמחקו, את כל התוכניות העתידיות שמנו על המדף. למרות שיש לי אלבום שעומד לצאת ביוני, והחברה מתייחסת כאילו אנחנו לפי התוכנית הזאת".