חגי חיטרון

"טמה" של הלמוט לכנמן, קומפוזיטור גרמני ותיק בן ימינו, חורגת ממהלך המוזיקה המערבית (הקלאסית וגם הפופית) בכך שהיחסים בין גובהי צלילים אינם מרכיב מהותי בה אלא אלמנט שולי. האלמנט החשוב הוא "צבע" הכלים. ביתר דיוק: הרעש הנלווה להפקת צליל.

לכנמן כמו מזכיר לנו שהפקת צליל של צ'לו, למשל, כרוכה בהעברת קשת על מיתר, וכדי לחדד זאת הוא מורה לנגן הצ'לו להעביר את הקשת על המיתר דווקא בחלק הקצר שלו, אחרי ה"גשר". בדומה הוא מזכיר לנו שהפקת קול אנושי כרוכה בנשימה ובנשיפה וכדי לחדד זאת הזמרת לא שרה כלל אלא משמיעה מיני אוושות וקולות. החליל, פחות או יותר כנ"ל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ