הבאזקוקס בישראל: זקני הפאנק גאים להיות להקת פופ

חברי להקת הבאזקוקס כבר לא צעירים כמו פעם, וגם לא מנסים לחדש דבר מבחינה מוזיקלית. עדיין, בהופעה שלהם בבארבי, הם הצליחו להביא לבמה שרשרת להיטים מוכרים, שבוצעו היטב

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

אם היה דבר אחד שעליו חזרו פיט שלי וסטיב דיגל, שני החברים המייסדים של הבאזקוקס, שעדיין חברים בה היום, היה שהם המציאו את הפופ-פאנק. בעצם, טענו השניים, בלעדיהם הסצנה במאנצ'סטר לא הייתה קיימת (והם בכלל מבולטון), והרבה להקות לא היו קמות בכלל. הלהקה הותיקה הופיעה אמש (שלישי), במועדון הבארבי בתל אביב, ושיחררה את כל ההכרזות האלה, בשחצנות אנגלית קלילה. את השחצנות ליוו נחירות בוז שמרשה לעצמו רק נתין אותנטי של הממלכה המאוחדת - אחד כזה שעדיין סופר אותה כאימפריה. והיי, לא לשווא דגל אנגליה מציץ מהבמה פעמיים: פעם אחת מהגיטרה של דיגל ופעם שניה מהחולצה של הבאסיסט. וזה לא עניין של פטריוטיות - הבאזקוקס הם להקה א-פוליטית לחלוטין. תמיד היו. זה פשוט שזה מה שהם. בריטים. לחלוטין.באזקוקס בישראל - כל הפרטים

האיחוד של הקליק כמופע חימום, מעין סוד שידעו כולם בימים האחרונים, היה מה שחימום טוב אמור לעשות: קודם כל, הוא היה קצר. שנית, הוא האיר מכיוון קצת אחר על המופע המרכזי. גם הקליק היא להקת פאנק ביסודה, שהחברים בה כבר מזמן לא נראים כמו פעם. השירים הטובים שלהם מפעם עדיין נשמעים טוב, והם מנגנים מצוין, כאילו מעולם לא התפרקו. מצד שני, לא נראה כאילו שהם מי יודע מה נהנים. הם שם, הם מנגנים, וזהו בערך. זוהי הקדמה מצוינת לבאזקוקס, שמתנהגים קצת כאילו הם רוקדים בבית מול המראה בכלל.מנגנים כאילו אנגליה היא עדיין אימפריה. הבאזקוקס (צילום: טל אטרקצי)

הנקודה היא שמוזר לראות גיבורי פאנק זקנים. זו סצינה שידעה כל כך הרבה מוות דרמטי בגיל צעיר, שלפעמים קל לשכוח שהיא פשוט עדיין צעירה מכדי שאנשים יתחילו למות בה מוות טבעי. שלי ודיגל, בני 55, נראים בדיוק כמו שני ניצבים מקומדיה בריטית, טיפוסים שלא היית מקדיש להם יותר ממבט חולף. השיער של שלי, הסולן, הלבין כבר מזמן, הוא שמנמן ולא ברור איך הוא מצליח לנגן בגיטרה עם האצבעות העבות שלו. דיגל כחוש ומקומט, מקריח, אבל ברגע שהוא מתחבר למגבר בוקע מתוכו סטאר פאואר ברמה על טבעית כמעט. הוא זה שמדבר עם הקהל, מנופף בידיים, מנגן נהדר ובעיקר מגזים להנאתו. האיש הזה מבין לחלוטין מה רוצה קהל בהופעה, ואז מגיש להם מנה כפולה בשביל לבדוק אם הם בכלל רצו זאת מלכתחילה.

אפשר לעקם את האף, להגיד שההופעה בנויה לגמרי מלהיטים. הם מודעים לזה לגמרי, משחקים על זה באופן קיצוני כל כך שאת שני הרגעים הפופוליסטיים ביותר בקריירה שלהם - "Orgasm Addict" וההמנון הנצחי "Ever Fallen In Love (With Somebody You Shouldnt've)" מבוצעים כמחרוזת. שסוגרת את ההדרן, כמובן. מצד שני הבאזקוקס הם נביאי הפופ-פאנק מחד והבריטפופ מאידך: להיטים זה פשוט במקצוע שלהם. אין להם שירים שהם לא להיטים, באופיים.להיטים זה פשוט במקצוע שלהם. הבאזקוקס (צילום: טל אטרקצי)

מבחינתי, הרגע הכי טוב בהופעה היה "Harmony In My Head" המבריק, השיר עם הלחן הכי יפה של באזקוקס, ששר אותו סטיב דיגל. הקול המעט מחוספס שלו נוטה לדקלום בנוסח להקות פאנק אמריקאיות, והוא מזכיר מעט את פול וסטרברג מה-Replacements. בשלב זה, כבר ברור שכל ההופעה הזאת מתבשלת לכיוון רגע אחד, שהוא הביצוע של הלהיט האיקוני שלהם, להלן "Ever Fallen In Love". הבאזקוקס גאים בזה שהם להקת פופ, ולכן אין בעיה עם המהלך הזה. גם כשהשיר הזה מנוגן בלי פשרות, מהר, בלי טיזינג או ג'אם סיום ארוך, שתיים וחצי דקות - אין בעיה עם זה. הרי בדיוק ככה זה אמור לעבוד.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ