אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

J.views בהופעה: שילוב אידיאלי של חום וקור

למרות לוקיישן מאתגר ובחירת שירים שלא ניסתה לרצות את הקהל, ההופעה של J.views הרגישה כמו קפיצה קטנה לחו"ל והוכיחה שבכל הקשור למקצועיות יונתן דגן שייך לליגה של הגדולים

תגובות
התרגש לאורך כל הערב. יונתן דגן, J.views
מנחה נופה

אם סוג הקהל שמגיע להופעה של מוזיקאי מהווה איזושהי אינדיקציה להצלחה שלו, אז אין ספק שיונתן דגן, האיש שידוע בשם הבמה J.views, עשה את זה בגדול. הפרויקט המוזיקלי של דגן מצליח לאחד סביבו הרבה אנשים, זה בטוח. לכן מן הראוי שהופעת ההשקה של אלבומו השלישי, "401 Days", הביאה את כולם לחצר - מבוגרים, צעירים, אנשים בלבוש מוקפד לצד לובשי כפכפים, כאלה שמחכים להופעה עם ספר בזמן שאחרים דואגים לצלם סלפי.

» J.views - לוח הופעות
» אז איך נשמעו רדיוהד בפרימוורה?
» אלטון ג'ון הוא עדיין אחד מהגדולים בעולם
» שלומי שבן לא נותן לפוליטיקה להתערבב עם היצירה
» למדור מוזיקה של עכבר העיר

מעל עשר שנים עברו מאז האלבום הראשון של ג'יי ויוז, וכל כך הרבה השתנה. מאז אותו אלבום, דגן הפך מאמן אלטרנטיבי שמופיע במקומות קטנים מול עשרות אנשים (במקרה הטוב) למוזיקאי מוערך לא רק בישראל אלא בעולם כולו. נראה שגם הוא מבין את זה, וההחלטה לקיים את מופע ההשקה בבית האופרה, בשיתוף עם תזמורת המהפכה (שכבר עבדה בעבר עם הרכבים ישראלים אחרים, כמו הדג נחש) מעידה שמדובר באדם שמודע ליכולות שלו ובטוח בהן. כמו שיתברר בהמשך, הביטחון הזה עושה לו רק טוב.

באופן לא ישראלי בעליל, ההופעה התחילה כמעט בזמן (רבע שעה איחור, שום דבר במונחים מקומיים). המראה שנגלה על הבמה היה מרשים בהתאם ללוקיישן שנבחר: דגן והלהקה שאיתו לבשו לבן בחלקה הקדמי של הבמה, כשמאחורים נפרשים נגני תזמורת המהפכה, לבושים בשחור, מנגני כלי הקשה דרך כלי המיתר ועד נגן נבל. הקהל, שעדיין זרם פנימה מחא כפיים בהתלהבות. ההרכב התחיל את ההופעה עם "It Was Over", השיר שפותח את האלבום החדש. פתיחה עדינה, מלטפת, כזאת שמכניסה את היד למים כדי לבדוק את הטמפרטורה ולנסות להבין את מצב הרוח של המאזינים. לאחר הקטע הראשון, שהתקבל בהתלהבות מאופקת משהו, הופיעו מאחורי ההרכב מסכי וידאו גדולים שהקרינו סרטוני טבע פסטורליים בליווי כלי מיתר עדינים. מאותו רגע המשיכו המסכים להוות חלק חשוב בתוך המופע של דגן.

מנחה נופה

לאחר הקטע השני, שגם הציג עבודת תאורה מרשימה, דגן לקח אוויר. "בכל רגע נתון בהופעה הזאת אני עומד לבכות", הוא אמר והתכוון לזה. הוא נראה נרגש, משהו בקול שלו רעד, אבל כשהוא חזר לשיר לאחר קטע וידאו נוסף (הפעם של נינה סימון, שלפי דגן לימדה אותו לא לפחד), ההתרגשות לא הייתה כל כך ניכרת, ואת מקומה החליפו כריזמה מרשימה ואנרגיות בלתי נדלות. דגן לא הפסיק לזוז לרגע, גם כשהוא שר וגם כשהוא השאיר את מרכז הבמה ללהקה שאיתו. למרות ההתלהבות של הצד המופיע, משהו בקהל נראה מהוסס. הוא לא התמסר עד הסוף ובחלק הראשון של ההופעה הוא נראה יותר נפעם מההופעה מאשר נלהב, כאילו הוא מביט ביצירת אמנות יפה אבל שבירה, כזאת שמפחדים לגעת בה שחס וחלילה לא תשבר. יכול להיות שהסיבה לכך נעוצה בהחלטה של דגן לבצע את כל האלבום החדש בשלמותו, שאפילו ביחס לחומרים הקודמים - הוא יותר עדין. לכך מתווספת העובדה שהאלבום יצא לפני שבוע בלבד, מה שלא השאיר למעריצים הרבה זמן להכיר ולאמץ אותו.

עדיין, כאמור, מדובר ביצירת אמנות יפהפייה. ההרכב שהופיע יחד עם דגן נשמע מחובר מאוד, כשהוא מחליף כלים ללא הפסקה גם בלי ליצור יותר מדי קשר עין אחד עם השני. דגן עצמו הוקף כמעט לחלוטין בגיטרות, כלי הקשה וכמובן סמפלרים ומקלדות. תזמורת המהפכה השתלבה באופן מושלם בהופעה, כשהיא מוסיפה נפח ורגש למוזיקה בלי להשתלט על הערב. בכלל, חייבים לתת מילה טובה על הסאונד בהופעה, שהיה מצוין ועבד בצורה חלקה לכל אורך הערב (או במילים אחרות - לא נצפו אנשי הגברה רצים בהיסטריה על הבמה אפילו פעם אחת). גם התאורה בהופעה הייתה ללא דופי, ובכלל נראה שמישהו פה דאג למופע שנראה כמו חו"ל ומרגיש ככה, כיאה למוזיקה של ג'יי ויוז, שתמיד הייתה עם הפנים החוצה.

ההרכב הגיע לשיר הסיום של האלבום החדש, "A Note", וירד מהבמה אחרי 40 דקות של הופעה בסך הכל. כעבור שתי דקות של מחיאות כפיים הם חזרו לחלק השני, ואפשר להגיד שהיה מדובר מאותו רגע בהופעה חדשה לגמרי. "Rivers And Homes" מהאלבום השני התחיל להתנגן, והקהל, שכבר היה צמא לחומרים המוכרים, התחיל להתעורר ולשיר עם דגן ועם הזמרת נועה למברסקי שהצטרפה אליו לבמה. ב-"Salty Air" כבר נצפו אנשים שרוקדים בצדי הבמה, ובקאבר המפורסם של ההרכב ל-"Smooth Criminal" של מייקל ג'קסון כבר כולם עמדו על הרגליים. דגן והחברים המשיכו ל-"Oh Something’s Quiet" (שבאופן משעשע קיבל את הביצוע הרוקיסטי ביותר בהופעה) ואז עברו ל-"Far To Close", אולי הלהיט הגדול ביותר שלהם. בזמן שהלהקה ניגנה, דגן התפנה לרדת לקהל ולהלהיב את המעריצים שכבר הספיקו להצמד לקדמת הבמה. הלהקה ירדה שוב. "פאק אנחנו זקנים", דגן אמר כשהם חזרו להדרן, כשהוא מתייחס ליכולת שלו לרוץ מצד לצד על הבמה. גם הפעם נראה שהוא מתכוון לזה, כי שני הקטעים האחרונים, "Come Back Down" ו-"About The Sea", אכן עברו למוד שקט רגוע יותר, והיוו סוג של נחיתה רכה להופעה כולה.

מנחה נופה

ההופעה הזאת הוכיחה שדגן עשוי מחומרים שונים מרוב היוצרים הישראלים. המוזיקה שלו מצליחה לשלב בין קור לחום, בין אסתטיקה ועדינות לגרוב פנימי שמצליח להזיז גם את הרגליים וגם את הלב. למרות הבחירה הלא שגרתית לבצע את האלבום החדש במלואו, הוא הצליח להוביל את הקהל למסע מרגש אל תוך היצירה החדשה בלי לאבד אותו לרגע אחד. "אני פשוט לא יודע מה לומר" הסביר כשניסה לנסח את ההתרגשות שלו למילים במהלך ההופעה. האמת? הוא לא היה צריך להגיד כלום, כל מה שהקהל רצה היה פשוט לתת לו חיבוק גדול.

ג'יי ויוז בהופעה, משכן האופרה, 7 ביוני.

*#