אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יערות מנשה: כשהגרוב השתלט על האינדי

הפסטיבל שלאורך השנים היה הבית החם של הדיסטורשן, פינה מקום לחצוצרות, תופים ואפילו קצת היפ הופ. האם יש מקום לכל הגרוב הזה ביער, ואיך קרה שלמרות שדוכן האסאי היה לרגעים הדבר המעניין ביותר בסביבה, הקהל יצא צמא לעוד?

תגובות

יש את הרגע הזעיר הזה בתחילתו של פסטיבל יערות מנשה, שאתה עולה על השאטל ונוסע בשבילים מאובקים יחד עם אנשים וקיטבגים זרים אל עבר מסע של שלושה ימים. אתה מתחיל לפנטז מה יהיה ומה לא, איך המתחם יראה, במי תיתקל ואיזה הופעות אסור להחמיץ. כל זה על אף שאתה יודע שאין לנחש מה צופן לו הפסטיבל למוזיקה עצמאית שמתקיים כבר שמונה שנים, ובו הקהל מורכב מכור היתוך: היפסטרים, משפחות, סקייטרים, תיכוניסטים, סטלנים, סחים נצחיים, וחלק ניכר של בני היישובים של המועצה אזורית מגידו, שהיא בין האחראיים להצתת הגפרור.

» פסטיבל יערות מנשה 2016
» ככה הפסטיבל נראה בשנה שעברה
» ג'ניס ג'ופלין והסיפור הטרגי של ההצלחה
» כל ימי הסטודנט בישראל
» כשגילי יאלו אימץ את זהותו האתיופית

בפסטיבל הזה כולם מכרים פוטנציאליים. גם הבן אדם שמכף רגל ועד ראש היה מחופש לפיקאצ'ו. ככה זה כשאתה מסתובב בשמורה ביוספרית שבצד אחד שלה תוכל לגלות בובת אסטרונאוט שהתרסק ארצה, ומן הצד השני ספסל אוטובוס המשקיף אל עבר כלוב, בו מג'מג'מים מוזיקאים שונים על כלים לא קונבנציונליים - אסלה של שירותים, חלקי ברזל ומתכות. פה ושם פזורים גם אוהלים שבהם הציגו צלמים וציירים את עבודתיהם. את כל זה עוטף נוף עוצר נשימה המשקיף אל עמק יזרעאל, מה שברגעי הזריחה יכול להתחרות על תואר ההופעה הטובה ביותר של הפסטיבל - ושימו לב שעד כה דובר רק על התפאורה.

יריית פתיחה מוצלחת. אבישי כהן, נינט טייב ויוסי מזרחי

יריית הפתיחה של הפסטיבל הגיעה מהחצוצרן והעילוי אבישי כהן. בהרכב מיוחד עם שני מתופפים וללא בס, הוא הזמין לבמה את נינט טייב ויוסי מזרחי. באותם רגעים כהן הלך אל אחורי הבמה וחלק את הספוטלייט עם הזוג הנשכני באהבה, אך כשהוא חיצרץ, הוא עשה זאת ובענק. מזרחי וטייב שרו יחד את "Child" שמצביע על תפנית מוזיקלית מעניינת ברפרטואר של הגברת, בזמן שמזרחי ניגן סולו גיטרה שניסר את הלילה. הדבר המשעשע בהופעה היה דווקא הקהל - כשטייב עלתה נערות רבות הסתערו על הבמה, וכשאבישי כהן היה לבדו הן התפוגגו כלא היו שם מעולם, וכל זה לקצב הג'אז.

חאפלה ביערות. A WA וברכה כהן

בהמשך אותו הלילה עלה על במת השורש המרכזית הטריו התימני A-WA. שלושת האחיות אירחו את ברכה כהן, אחת הזמרות המוערכות של הקהילה התימנית, והקהל היה שרוי בעיצומה של חאפלה אורגנית ביערות. איי-ווה ביצעו קאבר ל"Somebody To Love Me" של מארק רונסון ולא שכחו לתבל אותו בנגיעות אוריינטליות. מיד אחר כך, ביצעו את הלהיט המונומנטלי שלהן שמושמע בכל אוטו בישראל, "Habib Galbi". הקהל לא עמד בזה. איפוק כלל לא נכח שם וכבר בצלילים הראשונים נדמה שהקהל חווה אורגזמה מוזיקלית. למען ההגינות יש לציין כי מעבר לשתי ההופעות האלה, היום הראשון הסתיים כלא היה. הקהל הרעב לא קיבל את מה שרצה, אך יחד עם זאת גדלה הציפייה לשחר החדש.

גם השנה מילאו את היערות. הקהל ביערות מנשה

בבוקר שלמחרת, דיירי האוהלים התעוררו והכינו עצמם כחיילים לפני מלחמה. ב-10:00 עלתה עלמה זהר לבמת "קרחת היער" המרוחקת. בין שיר לשיר החליטה להכניס נאומים מיסיונרים ברוח הברסלב, אקט שהעיק באיזשהו שלב. הקהל הורכב בעיקר ממשפחות וילדים, מה שגרם לזהר להשמע כמו מוזיקת רקע במתחם הג'ימבורי של קניון וייצמן. באותו הזמן בדיוק, בבמת "על העץ"  (שכשמה כן היא, תחת עץ יפיפה) לכדו את אוזניי צלילי הסיטאר של עודד נפתלי. הוא סימפל את עצמו במכשיר זום, והלביש עליו כל פעם כלי נגינה אחר בזמן אמת. הצלילים ההינדיים שלו היו כמסאז' מרפה לאוזניים רגע לפני יום ארוך ומלא תלאות מוזיקליות. ללא ספק שיבוץ נכון לבוקר, אפילו יותר מקפה שחור וסיגריה.

הקהל התמסר אליהם. לוסיל קרו ורמזיילך

המשך היום השני היה בינוני למדי. מלבד רמזיילך ו-Lucille Crew אף אחד מהמוזיקאים לא הצליח לגרום לקהל להתמסר אליו. בכלל, הפסטיבל לא הצליח לצאת מהתרדמת שאיתו נפתח, ובזמן שאמנים רבים עלו על הבמות חשבתי על השאלה הפילוסופית הגדולה של המאה ה-21: מה הוא הווייב? ברוב המקרים, האווירה הזכירה ריקודים עם דודות בחתונה משפחתית, ומהר מאוד הבנתי שההתרחשות המעניינת קורית סביב דוכן האסאי. שם נמצאו רק סטלנים אניני טעם, עלמות חן והאריסטוקרטים של הפסטיבל, אלה שיכולים להרשות לעצמם לוקסוס. לשמחתי עם רדת החשיכה הפסטיבל הגביר הילוך והפך ליותר אטרקטיבי. זה קרה כשהתפוחים עלו לבמה והרימו את האווירה. כשהתפוחים ביצעו את "Killing" הקהל יצא מגדרו והפך זהה לקהל אוהדים שפולש למגרש באקסטזה במשחק אליפות. נדמה היה שכולם חיכו לנגוס מעץ הדעת המוזיקלי. ללא ספק, אם יש הופעה שהיה עליה קונזצנוס חיובי, זאת האחת.

הרימו את האווירה. התפוחים

הופעה נוספת שגרמה לי לזגזג בין הבמות היא הופעתו של יהודה עדר, שהתקיימה במקביל לזאת של התפוחים. בשל בעיות סאונד עדר עלה באיחור של כחצי שעה. הקהל היה רב ביחס לבמה החבויה, והמופע הורכב מחומרים מכל הזמנים - מתקופת תמוז ועד לאלבום החדש. לאחר השיר הראשון עדר עצר הכל ואמר: "מעולם לא עשיתי את זה. אבל אני לא שומע את עצמי בכלל" ושאל את הקהל בחשש איך הוא נשמע. לא היה לו מושג כמה נפלא הוא באמת היה נשמע, וחוסר הביטחון של שועל הקרבות הוותיק העניק למופע צביון אותנטי ומרגש. בהמשך הוא אירח את בנו אלון, ויחד הם שרו את "רכבת לגיהנום" שתרגמו מבוב דילן שורה-שורה. זה היה נשמע כמו פגישה של אותו האדם - האחד של גיל 60 והשני של גיל 30, שניהלו דיאלוג פנימי. מה שהוסיף לכל זה היו גם החולצות הזהות שלבשו השניים. דווקא הדואט הפולקי הזה, לעומת כל הפירוטכניקה המוזיקלית בבמות הגדולות, היה אחד מרגעי השיא המוזיקליים של הפסטיבל. לסיום, קינח עדר עם הודעה על איחוד מחדש של להקת תמוז והעברת השרביט לבנו אלון ששר את "קצת אהבה לא תזיק", ההמנון הלא-רשמי של פסטיבלי האינדי בארץ.

כמו לידה מחדש. תמר אייזנמן

היום השלישי לפסטיבל נפתח באופן אנמי. הליינאפ היה לוקה בחסר, ההנגאובר השבית, השירותים הכימיים היו אפוקליפטיים מתמיד. כך או כך, זה היה היום שבו מזג האוויר ניצח את האדם, והשמש הקופחת גרמה לרוב הקהל לחפש מקלט בצל. לשם כך נפתחו לראשונה טפטפות, שהתיזו את זרזיפיהן המחיים על הקהל המאובק. כל זה היה לצלילי קולה הענוג של תמר אייזנמן, מה שצבע הכל בתחושה של לידה מחדש. אייזנמן, שמופיעה עכשיו בעיקר בחו"ל, עשתה קאבר נפלא ל-"Nothing Compares To You" (שביצעה שינייד אוקונר במקור), והצליחה לגרום לכולם להבין שאין דבר יותר נפלא בבוקר מאשר קול של אישה שחמושה בסוללת גיטרות. במקביל אליה בבמת הארמגדון נתן בראש המתופף נדב דגון (לשעבר מטבוחה פרוג'קט), שמבלי שידע, גרם לשחרור של שאריות LSD שנתקעו אי שם במוחי משנים עברו. דגון שיחק על קו התפר שבין טראנס לביטים אנאלוגיים ומוזיקה שבטית, והקהל אהב את זה מאוד. מיד אחריו עלו ובלטו BEMET שאירחו את פלד. ההופעה המשובחת הזאת גרמה לי לתהות מדוע הפסטיבל לא נותן יותר מקום להיפ הופ, כי נראה שהקהל היה צמא לחרוזים, והידיים שהתנופפו באוויר הרגישו צמאות למהפכה.

קצת לפני השעה שתיים בצהריים, כל הקהל בבמה המרכזית ישב וחיכה לגרייט מאשין, כמו ילדים ממושמעים שמחכים שהמורה יכנס לכיתה ויתחיל להרביץ תורה. הלהקה המופלאה הזאת זוכה בדרך כלל לנגן בבמות הצדדיות של הפסטיבלים, והפעם היא קיבלה את הזרקור הראשי. עוד לפני שהראו לכולם מה זה רוקנרול כדרך חיים, נזרקו לאוויר בדיחות ציניות ("אחרינו היהודים, רוקנרול אמיתי" אמרו חברי הלהקה). לנוכח הקפיצות מהמגברים, ההתרסקויות על הבמה והמוזיקה הדורסת, הגרייט מאשין לגמרי יכולים להרשות לעצמם לתבוע רוקנרול אמיתי בארץ. הטריו הבועט ניחן בכישרון לגרד כל שניה מוזיקלית שיש בביצוע של שיר בלייב, עד התו האחרון, עד גלי הפידבקים האחרונים. לצפות בהופעה שלהם זה להתנסות בחוויה כמעט דתית, הקהל היה כאוטי לאורך כל המופע עם אש בעיניים, אבל השיא היה פוגו מעלה אבק שכותב שורות אלה לא יכול היה להתאפק ונכנס לתוכו, יצא משם עם שפה פתוחה וחיוך מלא דם.

בזמן שהיהודים עלו לבמה הקהל החל לקפל את האוהלים. מספר האנשים היה רב ביחס לחרחורי הגסיסה של הפסטיבל, ואולי בעצם כולם עמדו שם בשביל לחפש טרמפ (בדיוק כמוני). למרות שאי אפשר להתכחש לכוחן של הבלדות המרגשות של היהודים ולקולה המצמרר של אורית טיטי שחף, ברפרטואר שלהם ישנם שירים שמרוב שנטחנו יצרו ריפלקס של סלידה בקרב מאזינים רבים. חלק ניכר מהקהל של פסטיבל שכזה, המעודד יצירה עצמאית, יוכל להסכים שהוא מחפש סף גירוי חזק יותר בכל הקשור למוזיקה. לכן היהודים היו בחירה לא מדויקת למה שאמור להיות מופע הסגירה של הפסטיבל.

אי אפשר להתכחש לבלדות המרגשות. היהודים

המוזר הוא שכשהיום האחרון של הפסטיבל הסתיים עדיין לא הצלחתי להגדירו לחלוטין. הרגשתי שהאמורפיות היא זאת שבעיקר חגגה שם. האקלקטיות שבליינאפ היתה מתעתעת ועדיין ז'אנרים רבים לא קיבלו מספיק מקום, ואולי זה גם בגלל השינוי המהותי שהיה השנה. ההתמקדות היתרה בגרוב ובצלילים אוריינטלים מאשר ברוק ובאינדי-פולק כמו בשנים עברו. כך או כך, פסטיבל יערות מנשה הוא מצרך נדיר בנוף הישראלי, הן מבחינה אמנותית והן מבחינה הדוניסטית. ההוכחה לכך היא הבחור שניגש אליי בסוף ההופעה של היהודים ואמר: "התפקיד שלך הוא לא רק לספר לאנשים שלא היו מה היה, אלא גם לאלה שהיו ושכחו". בהחלט הבנתי למה הוא התכוון. שלא כמו המחברת שלי, אני בעצמי לא זוכר הרבה מהפסטיבל, וזה אומר הכל.

פסטיבל יערות מנשה, המרחב הביוספרי יערות מנשה, 19-21 במאי

*#