הרוקנרול לא מת, והוא גם יבעט לכם בפרצוף

פסטיבל וינטג' טורבו הגיע בפעם השניה לבארבי, והוכיח שיש קהילה חזקה שנושאת את דגל הדיסטורשן בגדול ולא מוכנה להתכופף לחוקים שהמיינסטרים מכתיב

עלמא אליוט הופמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טייני פינגרז בהופעה בוינטג' טורבו פסט
טייני פינגרזצילום: דין אהרוני

גילוי נאות: אני מכירה את האחים עומר ואבירן חביב ואת אסף בן דוד, מארגני פסטיבל וינטג' טורבו, ולא רק מכירה, אפילו מעריצה. שני האחים פתחו את הריאליטי ריהאב סנטר, סגרו אותו, הרימו את "ספינת הרוקנרול" שהפליגה מנמל יפו על הסבבה 5 וסיפקה מרתונים של הופעות מלוכלכות ורועשות וכמויות ערק וקיא, ערכו פסטיבלים פיראטיים ביערות שכוחי אל באמצע הלילה, וגם אחראיים לבמה האלטרנטיבית במתחם השינה באינדינגב מדי שנה. בן דוד מנהל את טייני פינגרז המופלאים, ממארגני פסטיבל אינדינגב ויזם העוסק בין היתר בקידום מוזיקה עצמאית מקומית. איך אפשר שלא להעריץ את הנחישות שלהם לברוא בכל הזדמנות אפשרית עולם חדש של מוזיקה? כזה שלא נשמע לתנאי השטח, שלא מחפש אישורים, כזה עם דיסטורשן שמגיע מהבטן ובלי יותר מדי אסתטיקה וקשקושים. מהסוג נטול הפניות, שיש בו צורך עמוק, כועס וקיומי.

מושא הכיבוש הפעם: הבארבי. השלושה חברו יחד להפקת ערב שכולו מרתון של מוזיקה עצמאית, חדשה, בועטת ומקומית. חלקה קיבלה במה בעבר ונחשבת למשובחת ומצליחה בסצנת השוליים, דוגמת טייני פינגרז וקין והבל 90210, וחלקה עובדת עדיין על מנת לקבל את החשיפה המגיעה לה. נדמה שכל השמות שהופיעו בערב המרתון ראויים למקום מרכזי ברוק המקומי, רק שזה ילמד כבר לקבל עוד שמות חדשים לשורותיו - במקום לנגן לנו הלוך חזור להקות ניינטיז שכבר שבענו מהן ושבעו מעצמן. 

המועדון הוותיק עטה על עצמו אווירת חג, ושתי במות ניצבו בו - המרכזית המובנית, ובמה נוספת שהוקמה על רצפת המועדון, סמוך לעמדת הסאונד. במבט לאחור נראה שהלהקות שהופיעו דווקא על הבמה הקטנה יותר, הצמודה לקהל, שבו אותו בקלות יתרה. במקביל לאמנית שציירה עבודה על בד ו-וידאו ארט שהוקרן על וילון שחור בצידו השמאלי של המועדון, עלתה להקת Acid Moon And The Pregnant Sun, בה חברים בין היתר האחים חביב ועוד עשרה נגנים שונים שהצטרפו אליהם לבמה. ההרכב חימם את הקהל עם גרוב אפריקאי, מעט פסיכדליה ואפילו קטע סמי-רוקבילי שהגיע בסוף הסט, יחד עם שירתה של הזמרת האורחת תמר קוקי אריאל. מיד אחריהם עלו לבמת הרצפה The Turbans, הרכב סרף המונה חמישה חברים, רובם מזוקנים ועתירי רעמות תלתלים, ובעיקר - חבר'ה שבאו לעבוד. הטורבנס ערבבו פופ-Pאנק עם מוזיקת גלים מקפיצה, ועל הדרך הזיזו את הקהל שהתחיל להתעורר בהצלחה יתרה. אין דבר מרגש יותר מחבורה של אנשים שיוצרים מעגל ריקודים סביב אמן שעושה להם את זה. 

מיד אחריהם עלו לבמה הגדולה 'לטאות הענק מכוכב הניבירו', הרכב ותיק יחסית, שמשלב רוק ישראלי עם הומור שלא היה מבייש את הקומדי סטור, מטאל ופרוגרסיב רוק. הגדולה של הלטאות היא בעיקר העובדה שהם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, ועל כך יעידו גרבונים צבעוניים, מסכת תיאטרון לבנה, חליפת גלימה שחורה או כנפי הלטאה שעיטרו את חברי ההרכב. ראוי לציון במיוחד השיער העומד המרהיב של ג'קי המאממת זבורוב, קלידנית וסולנית הלהקה (ואף מילה על ההמנון המבריק "חייזר רע" שלא ברור איך לא הפך ללהיט חורך תחנות). אחרי השמות שהחבורה הזאת עשתה, הבמה הקטנה משכה אליה את הקהל באורח פלא, עם מופע היחיד של דני דורצ'ין. בלוז אמריקאי מעשה ידי אדם אחד המנגן על מפוחית, היי האט (מצילה כפולה), בייס דראם וגיטרה חשמלית. מי שעצם עיניים יכול היה לחשוב שהוא נמצא ברחובותיה של מיסיסיפי, או אלבמה, מאזין לנגן רחוב שתופס אותך באמצע יום עבודה - בקטע הכי מחמיא שיש. דורצ'ין הצטיין במיוחד בשפה האנגלית שעזרה לכולנו להרגיש שאנחנו במקום אחר לכמה דקות.

נגה שלו מבצעת את "מלכות האור" בפסטיבל:

קרדיט: Noga Shalev

בסוף הדבר הנפלא הזה, הופיעה בהפתעה בצד השמאלי של המועדון המוזיקאית נגה שלו, אוחזת בגיטרה ועמוסה נצנצים בפניה. כמה רגעי קסם שרו על המקום כשהיא ביצעה מספר מאוד מצומצם של בלדות אינטימיות, כאלה שפוגעות בעצבים החשופים ומשאירות את המאזין מעט מבולבל, או אולי מעט מאוהב. אנשים רבים מדי בקהל נצמדו לטלפונים שלהם, וחבל, כי באיבוד תשומת הלב הפסידו רגע מאוד מיוחד של אמנות נטולת מסננים. הערב המשיך. טייני פינגרז נתנו הופעה מדהימה ומהפנטת (שנפתחה ברוק כמעט נקי מאלקטרוניקה - דבר שהפתיע למדי אך החמיא להם) כמו שהם יודעים, ואחריהם הגיעה ההפתעה האמיתית של הערב. הצמד Elephant Hive, המורכב מתופים וגיטרה בלבד ושני ילדים (באמת, אין להם עדיין 20), הרים את המקום באוויר עם טונות תשוקה ויכולות. רפאל כהן וטום בוליג נתנו בראש עם תופים חזקים ומהודקים ומיתרי גיטרה נמוכים וכבדים שנשמעו כמו בס, ורוקנרול אינסטרומנטלי שעבד לחלוטין, ללא צורך במילים. דבר לא היה חסר שם, במיוחד כשרון, והמעגל סביבם התמסר להם כבר מהצליל הראשון. אין ספק שאם הייתה תגלית בפסטיבל וינטג' טורבו השני - אלפנט הייב זכו לתואר.

את אקורד הסיום של החגיגה הזאת סיפקה שלישיית קין והבל 90210, שהתחילה עם בלאנס שגרם לרמפת העץ לרעוד, המשיכה עם נוכחות של ילד כבן 13 על הבמה לכל אורך ההופעה (וגם דיאלוג מרתק על אוננות שחלק עם סולן הלהקה, שאול לוריא), אמרות מעוררות השראה כמו "תרקדו יא בני זונות", והצטרפות של עירא נוסבאום, סולן לילי פרנקו, ללהיט "ערפל סגול". הם סגרו עם אירוח מצוין של תמר קוקי אריאל (בלעדיה "אפרים המשובח" לא היה נשמע אותו הדבר), ששרה, דפקה קצת סקרימינג וגם ירדה לעשות פוגו עם הקהל.

נכון, הבארבי לא היה מפוצץ עד אפס מקום וסביר להניח שהערב נגמר בהפסד כלכלי, אבל למרות זאת - אין ספק שמשהו צמח שם. רוח המרדנות והלא לשים זין,  רוח הרוקנרול והבעיטה במוסכמות, רוח האין לנו מה להפסיד כי יש לנו אחד את השני, שכל כך הולכות לאיבוד בתוך מכונות ייצור הלהיטים ותעשיית המוזיקה שנכנעת שוב ושוב לפזמונים חסרי משקל. אפשר ורצוי לנגן חזק, אפשר ורצוי לפרוק כל עול. כי על אף שהבארבי לא היה מלא, הלבבות היו מלאים - וזה, אם נהיה כנים, כל מה שמשנה. הקהילה הזאת ממשיכה להלחם, לנתץ, לבעוט ולדרוש את המקום הראוי לה כל פעם מחדש עם עוד פסטיבל, ערב הופעות או במה ייעודית שנותנת מענה אחר ויצירתי למה שדחפו לנו לגרון מיליון פעם. המהפכה אמנם איטית, אבל היא כבר בפעולה. בכל הד בנגינג אחד שנוסף, הרוקנרול מנצח. ואמרו אמן.

פסטיבל וינטג' טורבו 2016, בארבי תל אביב, 19 במרץ.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ