רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אליעד בהופעה: מוזיקה לדור הפלזמה

למרות עיבודים טובים וכמה ביצועים מוצלחים, הופעתו של הכוכב העולה של הפופ הישראלי בפסטיבל הפסנתר לא הצליחה להרחיב את מעגל המעריצים שלו

תגובות
לפעמים עבד, לפעמים לא. אליעד בהופעה
ליאור רוטשטיין

נפתח בווידוי: אני מתבגר. בתמונות לא ממש רואים את זה עדיין, אבל כבר זמן מה שאני מסתובב בתחושה קלה של חוסר שייכות. שכן העולם כידוע, שייך לצעירים, ואני ממרומי גילי, מוצא עצמי מביט בו ובהם מתרחקים ממני בריצה קלה. הבליינים התל אביביים מסביבי צעירים ממני בכמעט עשור, כוכבי הכדורגל על המסך שלי סיימו צבא לא מזמן ו"קולות החיילים", אלה שנולדו בסוף שנות ה-90 והכתירו בסוף השנה שעברה את אליעד נחום כפריצת השנה ואת "מתוק כשמרלי" שלו כשיר השנה העברי של גלגלצ, נשמעים לגמרי אחרת מהקול שלי.

» פסטיבל הפסנתר - לוח הופעות
» אליעד - לוח הופעות
» רונה קינן סיפקה פתיחה מושלמת
» הופעות החובה של הפסטיבל
» איפה אוכלים באזור מוזיאון תל אביב
» מדור מוזיקה עכבר העיר

זה אולי קצת חריג, אבל אני אוהב משמעות במילות השירים להם אני מקשיב. בכלל, אני אוהב להקשיב, לא רק לשמוע, ולפעמים זה קצת מתנגש. הפקה או עיבוד מוצלח של שיר, יחד עם מעטפת שיווקית ויחסי ציבור טובים יכולים בהרבה מקרים לכסות על מילים פושרות או חסרות טעם ממשי ולהפוך אותו ללהיט די בקלות. למעשה, זאת הדרך שבה פועלת תעשיית המוזיקה הפופולרית - כולם רוצים שירים פשוטים, אחר כך יש פרסומות. ובכדי שאף אחד לא יתרעם על המשפט האחרון, בדקתי את ההגדרה של 'מוזיקת פופ' במילון אבן שושן (סתם, בויקיפדיה, אני לא עד כדי כך זקן) וגיליתי בין השאר ש"מוזיקת פופ מוצלחת, שלרוב נמדדת במונחים של הצלחה מסחרית, מבוצעת בדרך כלל על ידי מבצעים צעירים, כריזמטיים, מושכים, לבושים בצורה אופנתית ומסוגלים לרקוד היטב". מ.ש.ל.

אליעד נחום הוא מבצע צעיר, כריזמטי, יש שיגידו מושך ואופנתי, ולמרות שלא חזיתי בכך, הוא גם נראה כמו רקדן לא רע. בשנה וחצי האחרונות הוא כבש את מצעדי ההשמעות ברדיו (מעבר ל"מתוק כשמרלי" הגיעו למקומות הראשונים גם "אור", "רוחות" ו"מיאמי"), זכה לתואר האמן הישראלי המוביל של השנה והפך לאחד השמות החמים בסצינת הפופ הישראלית המבעבעת, אחרי שנים של עיסוק בתחומי המשחק והשירה. בשישי האחרון הוא קיבל גם את תו האיכות של פסטיבל הפסנתר, בהופעה שהבטיחה ביצועים אקוסטיים לשיריו והזדמנות לא רעה לבדוק מקרוב את ההייפ.

השתמש בכל הקלישאות. אליעד
ליאור רוטשטיין

נחיל הילדים והמתבגרים שמילא את אולם רקנאטי החזיר אלי בקלות את התחושות מפסקת הפתיחה, אבל ההורים שהביאו אותם ונכחו גם הם, סיפקו סוג של נחמה. למרבה הצער זאת היתה אחת הנחמות היחידות במופע הזה, שנפתח בביצוע שקט של אליעד והפסנתר ל"אור". בזה אחר זה הגיעו שאר הלהיטים והשירים מאלבומי הסולו שלו, כשרביעיית הנגנים מסביבו סיפקה ליווי ועיבודים אינטימיים לקטעים המקוריים. זה עבד לעיתים (בעיקר "רוחות", שהוא ללא ספק הטוב שבשיריו, וגם בביצוע הסמי אוריינטלי ל"מיאמי"), במקומות בהם הקול החם שלו הצליח לבלוט ולהתחבר למשמעות שהעניקה התוספת של כלי המיתר (ספי עספורי המצוין). אולם ברוב המקרים העיבודים העירומים חשפו דווקא חסרונות ברמת העניין והתוכן, כאלה שהפקת האולפן המקורית הצליחה לעיתים להסוות.

אליעד עם ביצוע מיוחד ל"אור":

נחום הוא יוצר מוכשר, כזה שכותב ומלחין בעצמו את רוב החומרים ויודע לייצר מהם להיטים, אך נדמה שהוא התעקש לא לדלג על אף קלישאה במה שהפך במהרה לבליל מילים שאיבד משמעות או ייחוד וסבל מחזרה מונוטונית ועקרה. "נוסע" הציג נוסחה שעובדת טוב יותר בז'אנר הפופ המזרחי עם מילים כמו "איך אני נוגע? לא יודע, היא גנבה לי את הלב". ב"אנושי" הוא שר: "לומד להיות קל עם עצמי, לכל תקופה יש סוף והכל זמני... מה שבא בקלות הולך בקלות, לא צריך למהר השביל מתפתל...". ב"אני עף" שמגיע אחר כך הוא שר "הזכרונות נשרו כמו עלים בסתיו" וב"סימן" מגיע חרוז מפתיע עם "היי את, תני לי סימן, מאמי אל תכאיבי זה משאיר לי סימן". את משחקי המילים מלהיט הפריצה שלו אני אחסוך כי אתם ודאי מכירים כבר וגם במונולוגים ובקטעי הקישור לא נמצאה בשורה.

הפוטנציאל קיים. אליעד מפגין יכולות
ליאור רוטשטיין

נחום עושה פופ בעברית. הוא כמובן לא המציא את הז'אנר (בניגוד למה שמספרים קומוניקטים וכמה ראיונות), אבל בהחלט תרם לתנופה המחודשת שלו ולניחוח החו"לי שניתז ממנו פה ושם. אז אולי טרחן מתבגר שכמוני הוא לא בדיוק קהל היעד. ואולי אני סתם לא מתחבר, בניגוד לאולם שלם שידע בעל פה את כל המילים והוסיף גם צרחות הערצה. אולם נדמה לי שאליעד צובע את הפופ שלו בגוונים דלים מדי ומייצג כאן תופעה רחבה יותר - כזאת שמדברת בשפה של דור הפלזמה שבה ככל שזה יותר שטוח זה יותר טוב, שרואה יצירה כמכלול של דברים כמו עטיפה ומראה חיצוני ומתעדפת אותם על פני משמעות ושיכולה להמליך מלכים ונסיכים דרך היוטיוב ולא צריכה פלטפורמות עומק נוספות. עם הצלחה קשה להתווכח, ונכון לעכשיו זה עובד לו, אבל אם מתישהו יתחשק לנחום לדבר גם אל אנשים כמוני הוא יצטרך להרחיב את הפריזמה. נראה לי שהוא לגמרי מסוגל.

אליעד בהופעה בפסטיבל הפסנתר, אולם רקנאטי במוזיאון תל אביב, 11 בנובמבר

*#