מרקורי רב בישראל: הלילה של ילדי שנות ה-90

למרות סאונד בעייתי לפרקים וקונספט שלא עשה חסד להופעה, הצליחו ג'ונתן דונהיו והחברים ממרקורי רב לשחזר חלק מהקסם הישן של ההרכב

עידו שחם, עכבר העיר | צילום: דין אהרוני
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עידו שחם, עכבר העיר | צילום: דין אהרוני

בין הילדים שהלכו לטיים אימפלה לחטיארים שהלכו לסקורפיונס, יש קהל שנזנח עד כה הקיץ: בני ה-30 ומשהו, האנשים שמגשרים בין דור ה-X לדור ה-Y ולא זכו לאות לועזית משל עצמם, האנשים שנקרעים בין מוזיקה חדשה שהם לא לגמרי מבינים למוזיקה של פעם שהם לא בדיוק מתחברים אליה, שגם אני נמנה ביניהם. ההופעה של מרקורי רב אמש בבארבי כוונה בדיוק לקהל היעד הזה. הרכב הפופ-החלומי/רוק-הפסיכדלי כבר הופיע בארץ שלוש פעמים. הם אמנם פעילים מסוף שנות ה-80 והוציאו אלבום חדש בשנה שעברה, אך הם זכורים בעיקר בזכות "Deserter's Songs", אלבום המופת האהוב שלהם מ-1998, שמורכב משירים שבריריים ומתוזמרים עם קרנות יער ואבובים. ומה אתם יודעים, הלהקה החליטה לנגן את האלבום במלואו בבארבי, ועוד עם סיימון ריימונד, בסיסט להקת קוקטו טווינס.» מרקורי רב בישראל - כל הפרטים» שלא יעבדו עליכם: כל ההופעות שמגיעות מחו"ל» סיפורים מהטור: כשטייני פינגרז קיבלו פרס על הבמהכנראה שהקהל הזה היה באמת צמא כי כל הכרטיסים להופעה נמכרו. הבארבי היה מלא בבני 30 פלוס, בעיקר בקרחות של גברים בטי-שירטים שחורים וג'ינסים משופשפים, ועם ייצוג נשי דל - מוזר בהתחשב במוזיקה הרגשית של ההרכב. מרקורי רב עלו לבמה אחרי שהתנגנה מן מוזיקת מעליות פסיכדלית, ופתחו עם "Holes", השיר הראשון ב-"Deserter's Songs". הביצוע שלהם שחזר את הקסם מהאלבום, 18 שנה לאחר שהוא שוחרר. סולן הלהקה ג'ונתן דונהיו אולי כבר לא הצעיר הציפלון מפעם, אך הקול שלו עדיין פגיע והמבט בעיניו עדיין חולמני. אם כבר, נוסף לו סטייל: הוא עלה לבמה בלוק של משורר צרפתי עם קסקט על הראש, עניבה על הצוואר, ווסט על הכתפיים ובקבוק יין ביד, תנועות הזרועות שלו היו תיאטרליות כתמיד, בין מעוף הציפור לקוסם גנדלף למאסטרו הגדול. למעשה דונהיו והגיטריסט גראסהופר הם הבסיס של הלהקה - והחברים המקוריים היחידים שנותרו בה.לוק של משורר צרפתי. ג'ונתן דונהיו במופע תיאטרלידונהיו סיפר כי הוא עובד על החברות עם גראסהופר כבר 30 שנה וזאת המוזיקה האמיתית שאנחנו שומעים. למעשה דונהיו אמר עוד הרבה דברים, והפך את ההופעה למעין "VH1 Storytellers" (עוד אייטם מוזיקלי שכנראה רק קהל היעד של ההופעה זוכר בכלל). הוא שיתף למשל שהם לא חשבו בכלל שהם יעשו את האלבום הזה, ושהסיבה פשוטה: היו עננים שחורים בדרך והיה רשום על העננים הענקיים האלה: "בריטפופ". זה היה זמן אפל בשביל הלהקה, כי אף אחד לא ציפה מהם לעוד אלבום של מוזיקה תזמורתית בזמן שבלר רבים עם אואזיס. אבל מוזיקה תזמורתית זאת המוזיקה שהם גדלו עליה והם החליטו שאין להם מה להפסיד, וטוב שכך, כי "Deserter's Songs" באמת היתה יציאה חריגה של סוף שנות ה-90 בתקופה שבא המוזיקה חיפשה השראה חדשה - באופן אירוני אחרי מות הבריטפופ.נאבקו בסאונד בעייתי. מרקורי רב משחזרים קסם ישןהיהלומים המשוגעים של "Deserter's Songs" עדיין זרחו עם שירים כמו "Tonight It Shows", "Opus 40", וגם "Goddess On A Hiway" שהקהל שר בקולי קולות. חבל רק שההרכב נאלץ להסתמך על פלייבקים חלקיים כדי להשלים את הכלים שבאלבום, ועוד יותר חבל שהבלאנס העדין שדרוש למוזיקה הזאת הלך ונשחק ככל שההופעה המשיכה. הווליום עלה ועלה בהדרגה, עד שקולו הקטן של דונהיו נבלע ושאר הכלים נמסו אחד לתוך השני כמו גלידה שנשארה יותר מדי זמן בשמש הישראלית הצורבת, ולמרות תנאי הסאונד המחפירים האלה, הלהקה עוד התעקשה לצאת מדי פעם לג'אמים מחרישי אוזניים. באופן מפתיע, סיימון ריימונד לא ניגן איתם בס אלא עוד גיטרה חשמלית. למעשה אין לי מושג מאיפה הגיעו צלילי הבס: אם מהקלידים, מהפלייבק, או פשוט מהדמיון. הלהקה החזיקה גם גיטריסט אקוסטי לשווא, כי בהתחשב בבעיות במיקס כל מה שקיבלנו ממנו בתכלס היה חיוכים. כל עוד שמעו אותם כמו שצריך, היה ברור שקלידן ההרכב עשה עבודה קסומה גם על הקלידים וגם על החליל. גראסהופר הביא איזה ליין גיטרה הירואי מדי פעם, והיה אפשר לתת יותר מקום לדונהיו להנעים לנו בנגינת המסור - מעניין איך הוא העביר אותו במכס.מאיפה הבס הגיע?. חברי מרקורי רב בהופעההופעת אלבום עוזרת לבחון את שיריו מחדש, ובמקרה הזה קיבלנו תזכורת שהיו בו גם כמה וכמה פילרים כמו "Delta Sun Bottleneck Stomp", שלא לדבר על קטעי מעבר אינסטרומנטליים כמו "The Happy End (The Drunk Room)". נכון שחברי הלהקה התחייבו לנגן את כל האלבום מההתחלה ועד הסוף, והם עמדו בכך בכבוד, אבל אולי היה עדיף לרדת מהקונספט ולהצמד ללהיטים (מעניין אם עוד שנתיים, כשימלאו לו 20 שנה, הם יחגגו אותו שוב). אך גם עם הרעש והפילרים, הקהל הרעיף על מרקורי רב המון אהבה, והחזיר את הלהקה להדרן קצר של שלושה שירים כולל קאבר סביר ל-"A Man Needs A Maid" של ניל יאנג, ופינאלה מושלם שכיפר על כל הסאונד המחורע והפילרים: "The Dark Is Rising". מדובר בשיר גרנדיוזי מהאלבום "All Is Dream" מ-2001, שברוחו כאילו לקוח מ-"Deserter's Songs". כאן המעברים החדים בין הקטעים החרישיים להתנפצות רעש המצילות עבדו מעולה, ועוד עם שיר כל כך יפה שהשם שלו, לצערנו, עדיין רלוונטי. בינתיים נברח לזכרונות על ימים שבהם היתה מוזיקה טובה ב-MTV ונחכה להופעות הקרובות של גארבג'.מרקורי רב בישראל, בארבי תל אביב, 20 ביולי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ