סער גמזו, עכבר העיר אונליין

אטליז השיקו אתמול את האלבום הראשון שלהם. כן, היה אחד קודם אבל הוא תוצר של שנות גלגולים רבות, ומהווה יותר מסמך היסטורי המכיל עדויות לדברי ימי הלהקה. אחריו בא עוד EP, ועכשיו אלבום שלם. זו הפעם הראשונה שהלהקה, בהרכבה הנוכחי הסופי והמגובש, אוספת חומרים ומקליטה יחד. למרות זאת, אין שינוי משמעותי במוצר שמוכרים באטליז הזה. מי שמכיר את הסאונד האטליזי לא צפוי לקבל משהו שונה.

שילוב של גשם (תופעת טבע מערבית שמשמעותה זליגה של מים מהשמיים) ו"האח הגדול", לא הצליח למנוע מהלהקה למלא את מועדון הבארבי. אווירה טובה, איחור גרנדיוזי כמקובל בפורמט, מיסוך עשן כבד ואז הם עולים. בהתחלה רק הנגנים. ואז גם הסולנית, לי טריפון, באאוטפיט ואיפור שנראים כאילו הושאלו מביורק לכבוד האירוע. הם פותחים מעט מהוסס עם Berlin מתוך האלבום החדש, Teasing nature, אבל משתחררים מאד עם כל קטע שעובר. המאפיין המובהק ביותר שלהם – נגינה מהודקת ומלאת משמעת, עדיין דומיננטי מאד. גם כל הפעלולים המורכבים ולהטוטי האקורדים והמעברים שהמעריצים מכירים כבר שנים.

אאוטפיט ואיפור שהושאלו מביורק. לי טריפון (צילום: מאי קסטלנובו גלילי)

הדיוק הטכני לא בהכרח עושה טוב למוזיקה או לקהל. הרבה ממנו מגיע על חשבון רגש פשוט. חוט פרום באריג המוקפד שיגרום להרגיש קצת יותר אינטימיות. הם כמעט ולא מתקשרים עם הקהל והמוזיקה מרגישה בחלק מהזמן כמו בובת פורצלן. יפה, אלגנטית, מתוחכמת אבל מרוחקת. קשה לקחת אותה ולחבק, אולי בגלל הפחד לשבור אותה. העיבודים נוטים לשמור בנוקשות על המבנה שלהם באלבום ומעט מאד מקום נותר לנגנים לשחק ולהשתחרר קצת. מחיצת הזכוכית הזו בין הקהל ללהקה נסדקת מעט כשהדר גרין, הבסיסט, מבצע את Must get laid, אבל מוחלפת באחת חדשה מיד בקטע הבא.

גם מקומם של האורחים לא נפקד בהשקה הזו. שלישיית צ'לניות תורמת את דרמת המיתרים הנחוצה, ספי רמירז מתיז תרסיס ג'אז פאנקי, עומרי בהר מוסיף שטיחי קלידים וליז (דמות מצוירת מהקליפים המצוינים של אטליז) מביאה סולו תופים וקטע שירה. כל אלה מצטרפים ללהקה כשהיא מבצעת את רוב שירי האלבום החדש, כמה נבחרים מהאלבום הראשון (Violently delicate) וגם נציגות מכובדת מתוך ה-EP  (Delicately violent). אטליז מספקים נתח הגון וראוי לאלו שבאו לחגוג איתם. אבל האלמנט החמקמק הזה, הפקטור הנעלם ששובר את המחיצה בין הבמה לקהל ומצליח לדגדג את הצופים בתיבת הרגש, מסרב להגיע.

בסיום, לי טריפון פוצחת בשורת תודות. מעט תמוה לשמוע אותה מודה למלבישה שלה ולבחור שהדביק לה פנינים על הגבות, אבל שוכחת את הסאונדמן שדאג שיישמעו נפלא, את ה-VJ שתרם ויז'ואל נהדר להופעה (בעיקר בשיר הנושא של האלבום החדש) ואת התאורן ששטף את הבמה בצבע. את הקרדיטים האלה, יחד עם כמה נוספים, קיבל הקהל ברולר שרץ על המסך בסיום ההופעה. גם הקטע המינורי הזה הוסיף לתחושת הריחוק המטרידה.

בקרוב הם יוצאים להסתובב על במות בעולם עם האלבום החדש. סביר להניח שהשפשוף הזה ינער לא מעט מהנוקשות והמתח האלה. אולי שווה לחכות. הנתחים הטובים ביותר באטליז הם הנתחים המיושנים.

נגינה מהודקת ומלאת משמעת. אטליז בבארבי (צילום: מאי קסטלנובו גלילי)

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ