מדונה בישראל: בלי הפתעות, בלי תשוקה

למעלה ממחצית השירים היו מארבע השנים האחרונות והאומללות יותר בקריירה של מלכת הפופ. התאורה, הווידאו והרקדנים היו מפעימים. אבל היום כבר לא צריך את מדונה בשביל זה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

מדונה אולי צלחה את המשימה בגבורה אמש (חמישי), אבל זו הייתה המשימה הלא נכונה. זה היה מופע-אדירים, שעמד בכל הסטנדרטים (כמעט), אבל לא קבע ולו סטנדרט אחד. הוא היה וירטואוזי אבל מנוכר, דרמטי, אבל לא תיאטרלי, נמרץ, אבל לא נלהב, פיזי, אבל סטרילי. הניתוח הצליח, החולה מת.

» מדונה בישראל - כל הפרטים

» מדונה בישראל: כך זה נראה» רגעי השיא והשפל בקריירה של מדונה» האם היא עדיין רלוונטית?» מאחורי הקלעים עם הגיטריסט של מדונה» מה הופך את מדונה לגיי אייקון?» איך האלבום החדש?

האתגר הגדול, והמכשלה הגדולה, של המופע הזה הם קודם כל עריכת הטראק ליסט שלו, זאת יצעק כל קצר-מכנס מתנשף ביציאה מן האצטדיון בווריאציה כזו או אחרת. היו לה שתי ברירות: האחת, שוב להרביץ בקהל קלאסיקה אחר קלאסיקה, בעיבודים נאמנים למקור ובקצב גבוה, לסמן וי בכל המקומות שצריך, להרים את הידיים של כולם ולעשות יפה שלום. והשנייה, לשוטט במרחבי הרפרטואר העצום, לחפור בנבכי הסאונד העכשווי של הזמרת, ולפרק ולהרכיב מחדש את הצלילים והמקצבים שהגדירו את הפופ בעשורים האחרונים ולטעון אותם באנרגיות זרות, חדשות.

מדונה בחרה באופציה השנייה. לא עד הסוף, כמובן פוזר גם בית-פזמון מ- Papa don't preach וכאלה, אבל למעלה ממחצית השירים היו מארבע השנים האחרונות, והאומללות יותר בקריירה שלה. כנראה היא מנסה להוכיח משהו, וזו אחת הבעיות של המופע הזה: היא בעיקר מוכיחה. וכן, זה עדיין בלתי יאומן, עניין המומיה הדלוקה בפורמלין, תופעת הטבע הזאת של הזקנה האנרגטית. ובשקט, בלחש, מבעד לבייס דראם הנוקשה של "גאנג באנג", מתגנבת ללב התובנה: התשוקה. חסרה התשוקה.

התאורה, הוידאו, הרקדנים, אתם יכולים לתאר לעצמכם שהם כולם מפעימים. אבל בשביל זה לא צריך את מדונה, היום כבר כולם עושים את זה. ולכן המופע הזה מתכווץ ככל שהוא גדל: דווקא לביצוע הסוליסטי לHuman Nature, ולרגעים אחרים המצמצמים את הספקטקל למדונה עצמה, יש יותר שוק-וואליו מאשר לכל אורגיית הבארוק החשמלית והפומפוזית של תחילת המופע, למשל.

האלבום החדש והכושל של מדונה עומד כעצם בגרון למופע הזה (שמכיל שמונה שירים מתוכו). וויליאם אורביט שהפיק את מחציתו כבר לכלך עליו (אמר שכל השירים הטובים הלכו בסוף לכריס בראון ומדונה בכלל לא הייתה מרוכזת בעשייתו), וצליליו ברובם לא עוברים היטב לבמה. חלק מרגעיו היותר מרשימים חסרים במופע, ומה שאמור להיות השיא האנרגטי, השיר I'm addicted (מעין שיר-נושא קדחתני וגולת הכותרת של האלבום), מצליח להישאר אדיש ואפילו אנמי למרות כל הקפיצות המטורפות והבאסים הרוצחים. אף אחד לא קנה או אפילו שמע את האלבום הזה כמעט, ובואו נגיד שלא היה קשה להבין את זה מהקהל. ולראיה, הבחירה (החריגה) לבסס את הביצוע של הסינגל המוביל ("Give me all your lovin") דווקא על הרמיקס של ג'אסט בלייז התגלתה כאחת המוצלחות יותר בניהולו האומנותי הפושר של הסיבוב הזה.

המופע גדוש חומרים, טעון דימויים קודרים יותר מן המופעים האחרונים שלה, וגם קצת מעתיק מה"גירלי שואו" המופלא, הטור איתו הגיעה ארצה לפני 19 שנה ("ווג" ממחזר בעיצובו את "Justify "my love של אז, ו"Like a virgin" שוב מבוצע בשלושה רבעים על רקע וילון קטיפה אדום, ומצוטטת גם חזיית המשולשים של הטור Blond Ambition). איכשהו, מדונה קצת מנותקת, המופע הזה קורה סביבה, פורח בצילה, לא קורן ממנה. היא לא נעלמת או מחווירה, אבל גוד דאמיט, את כבר לגמרי לבד בהיכל, המתחרים הרציניים שלך כבר מתו, מה את צריכה את כל הגודל הגאגאי הזה עכשיו?.

אבל זה ברור למה, כבר אמרנו את זה. היא צריכה להוכיח. זה מגיע לשיא, בטח שמעתם, בשילוב של Born this way של גאגא בתוך Express yourself, פלוס שורות מIt's not me. הכי פלוס דרושות. כן, זה מופע ילדותי, כמעט טוקבקיסטי. יש בו גם רעיונות טובים שלא עולים יפה, כמו אונס השלישייה הבאסקית אל תוך ביצוע מוגבל של Open your heart, שמצליח לפספס עוד רגע עם פוטנציאל ריגוש גבוה. הביצוע הנועל לLike a prayer היה, תסלחו לי, זול, וההדרן (Celebration, אחד הרגעים הבודדים שבאמת הצליחו להקפיץ את הקהל) היה סתם עוד מנה מאיך שהיא בדרך כלל סוגרת הופעות.

סביר שהתקשורת תפמפם היום בעיקר את נאום השלום שלה באמצע ההופעה, שכלל את המילה המפורשת "פלסטין". אף אחד לא ידבר על איך היא שילבה את "ארוטיקה" ו"Candy Shop" לעיסה מכאנית מתגרה, מקסימום יוזכרו הדואטים התנועתיים שלה עם בן זוגה הצעיר (והאמת, יש שם קטע). חוץ מזה, לבקר מופע ראשון של אישה בת 54 בטריטוריה מועדת לפורענות טכנית זה קצת תפל, גם אם האוטו-טיון משווה לעסק צביון שרית חדדי בלייב, וגם אם העניין עם הגיטרה חייב להיפסק. איך שלא יהיה, כרגע MDNA הוא מופע מפוזר, נוקשה, שלא מסווה חסרונות או מדגיש יתרונות, ובעיקר חסר תנופה. את זה שמלכת ההופעות החיות לא יכולה באמת "לאכזב" בביצועים, באנרגיות ובנוכחות שלה, קשה להכחיש. אבל מדונה עדיין נראית כמוצג מוזיאוני, פנומן קרקסי, ולא כוח יצירתי אמיץ ופועם כמו אז. דווקא בנקודה זו בקריירה שלה, בה היא מתקשה לייצר להיטים "כמו פעם", היא צריכה את זה. הדבר האחרון שאפשר להגיד על המופע הזה הוא "מפתיע". במקום זה, הוא עושה רק מה שהיא תמיד עושה בשנים האחרונות - מוכיח.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ