בובי מקפרין בישראל: להחזיק את הבמה בשתי ידיים ושני מיתרי קול - ביקורת הופעות - הארץ

בובי מקפרין בישראל: להחזיק את הבמה בשתי ידיים ושני מיתרי קול

הזמר הצנום ניצח על "להקת קולות השלום" (מקהלת ילדים יהודים, מוסלמים ונוצרים), עמוס הופמן הגיטריסט וקלרינט להקת "אוי ואבוי" באופן מהפנט ורגוע בלי להוציא מילה. השלווה והכריזמה שלו יצרו מופע מרגש ללא טיפת ציניות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
טל הנדלס, עכבר העיר

בכל פעם שבובי מקפרין מגיע לארץ, מזדקפים כולם להזכיר את ה-להיט הגדול שלו, "Don't Worry, Be Happy", ובאותה נשימה מניפים יד בביטול ותוהים מה יש לסוס פוני עם להיט אחד נשכח לעשות פה. זו, כמובן, טעות, אבל טעות שאפשר להבין אותה. את הפעילות המגוונת שלו ממשיך עד היום מקפרין לבצע רחוק יחסית מעינה הבוחנת של התרבות הפופולרית. בכל זאת, כמעט ואין משהו יותר נישתי מאמן א-קפלה עם נגיעות ביט בוקס, כך שברור שלהיט המצעדים ההוא בעצם היה יוצא דופן בקריירה שלו.

את הוירטואוזיות הווקאלית המגוונת מראה בימים אלה מקפרין במסגרת פסטיבל מוזיקה והעיר הלבנה במתחם האנגר 11, בסדרת ההופעות "בובי פוגש את ישראל". בכל הופעה מתארחים אמנים ישראלים אחרים ותחת שרביטו של מקפרין מבצעים קטעים אינסטרומנטליים ואלתורים בסגנונות שונים. זו לא הופעה במבנה סטנדרטי של שירים מפיו של זמר עם להקה מאחוריו, ולא בטוח שזה מתאים לכולם. מה שכן, את הטריק האחד אתם לא תשמעו מהפוני הזה.

» בובי מקפרין בישראל - כל הפרטים» פסטיבל מוזיקה והעיר הלבנה

המופע השני בסדרה התנהל בסימן הפריים טיים של הטלוויזיה הישראלית בימים אלה, כלומר, את הבמה איכלסו בעיקר ילדים. ליד הפסנתר התיישב גד להבי, פסנתרן ג'אז מחונן בן 13, וממולו תפסה את מקומה "להקת קולות השלום" המאגדת ילדים יהודים, מוסלמים ונוצרים השרים בעברית, ערבית ואנגלית. מעולם המבוגרים קיבלנו את עמוס הופמן, גיטריסט ג'אז פעיל מאוד ומוכשר, ולצידו הצטרף על הקלרינט חבר להקת "Oi Va Voi" שהופיעה בפסטיבל בהמשך הערב. על כולם ניצח בובי מקפרין הצנום, בלי להוציא אף מילה לאורך כל הערב.

וזה, למעשה, סוד הקסם של האיש הזה. היכולת הפנומנאלית שלו להחזיק את הבמה בשתי ידיים ושני מיתרי הקול. לאורך כל הערב הוא מתהלך מצד לצד, תמיד בשקט ובשלווה אין קץ, מסמן להופמן להיכנס עם העוד או הגיטרה, פונה ללהבי שיאלתר קצת על הפסנתר, או מסתובב למקהלת הילדים כדי שתספק את ההרמוניות המתאימות. כולם קשובים לו כל הזמן, כמו גם הקהל, כי באמת שיש בו משהו מהפנט. האווירה הרגועה שלו, הכריזמה הלא הגיונית הזו וההרגשה התמידית של חיוביות מדבקות.

מעבר ליכולות הניצוח, מקפרין מראה את הנסיון הווקאלי רב השנים שלו. המנעד שלו רחב, אולי הכי רחב ששמעתם, וכמעט בכל גובה בו הוא בוחר להשמיע את הקולות או הג'יבריש, הוא נשמע נעים ומלטף. וזה, כמובן, יוצא דופן. נסו לחשוב על הפעם האחרונה ששמעתם זמר מתאמץ להגיע לגבוהים ובדרך מתחיל להישמע כמו אבן ששורטת זכוכית. או על הזמרת שנאבקת בנמוכים עד שעורב מתחיל לדבר מגרונה. באחד הקטעים היפים יותר, אילתר מקפרין ודרש מלהבי לעקוב אחריו עם הפסנתר, עד שבשלב מסוים הגיע לגבהים כאלה שלהבי כבר לא יכל להתמודד איתם. לא היו מספיק קלידים על הפסנתר.

מבחינה סגנונית הערב היה בניחוח ארוחת טעימות במסעדה. מעט ג'אז עם הופמן ולהבי, קצת מוזיקה יהודית וערבית עם הקלרינט, קורטוב של מוזיקת עולם עם המקהלה הרחבה וקמצוץ של בלוז בקטעי הסולו של מקפרין. לא הייתה התעמקות באף אחד מהטעמים הללו, אך כל נגיעה באחד מהם הייתה מדויקת ומרעננת. גם המעבר בין הסגנונות לא היה אלים ואגרסיבי, אלא בוצע בטעם טוב ובקצב נכון. יחד עם זאת, כדאי לומר שלא פשוט לשבת לאורך זמן ולהקשיב למופע שכזה, וסימני עייפות נראו מצד הקהל כעבור שעה קלה מתחילת הערב. בקטעי הסולו בהדרן הקהל כבר היה תשוש ורבים ביקשו ללכת הביתה. אפשר היה לקזז מעט ולא להשאיר קטעי סולו מינימליסטים לסוף הערב.

למקפרין חשוב לא להוציא אף מילה לאורך כל הערב, וכך גם שאר החברים על הבמה. לא חייבים מילים בשביל לספר סיפור, אפשר לעשות זאת עם צלילים, תנועות ידיים והבעות פנים. מקפרין היה המספר הראשי, ובכל שלב בחר לו פרטנר לשוחח עימו. מעל כולם התבלט להבי הצעיר שנדמה כי הבין הכי טוב על מה כולם מדברים וידע לבטא את עצמו דרך הפסנתר בצורה מופתית. אפילו הסיפור של להקת הילדים חוצת הדתות, שעל הנייר הוא קלישאתי וקיטשי, הצליח להיות מאוד מרגש ומהנה. מי היה מאמין שלשיר "זמן לשלום" בשלוש שפות באמת יכול לחדור מבעד לציניות.

והכי חשוב, מקפרין לא הפסיק לשוחח גם עם הקהל. לעיתים בדרך הקלאסית של להשמיע קולות ולבקש שיחזירו לו באותו מטבע, ולעיתים הוזמנו בודדים להחזיק את המיקרופון וללהטט בחובבניות לצידו של המקצוען. מקפרין הוא טיפוס חיובי, לא מפסיק לחייך ולהצחיק, והאולם כולו נצבע בגוונים שלו. לכל אחד יש מה להגיד, ולכל אמירה יש מקום. התחושה הכללית של השלווה והרוגע, ושכולנו יודעים לדבר באותה השפה, היא זו שגרמה גם לצופה הביישן ביותר לפצוח את פיו ולהצטרף למקהלה. ובסופו של דבר, גם ליהנות מזה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ