ימי זמר בחולון: המחווה לחלונות הגבוהים לא הצליחה לגעת במקור

למרות הרבה כוונות טובות, מופע המחווה לחלונות הגבוהים לא הצליח להמריא. הביצועים האדישים של רוב הזמרים לא העבירו את העוצמה שבביצועים המקוריים ומי שהציל את המצב היה דווקא מנחה הערב - שי אביבי

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

בערך באמצע מופע המחווה ל"חלונות הגבוהים" במסגרת פסטיבל ימי הזמר בחולון, הציג המנחה, שי אביבי, קטע וידאו של השלישיה מבצעת את "יחזקאל" בפריז ב-1967. הוא סיפר כי הקהל הצרפתי לא ידע את נפשו מרוב אושר כשהלהקה שינתה מעט את מילות השיר ושרו "אל אל אל ישראל". כשחוזים בביצוע הזה אפשר להבין שלא רק המילים ריגשו את הקהל, אלא החוויה המעניינת והמרעננת של המוזיקה שהם שמעו. מוזיקה מלאת הרמוניות שנשמעות פשוטות, אבל למעשה הן מאוד מורכבות ומאוד מעניינות. מוזיקה שמרחפת קצת מעל הראש, נוכחת בכל מקום, עוטפת ומלטפת. מוזיקה מאוד אינטיליגנטית, שמגיעה מיוצרים מאוד אינטיליגנטים. כשרואים את הביצוע היפה הזה, ומיד לאחר מכן עוברים לגרסה רוקיסטית לוחצת של ערן צור, אפרת גוש ואיה כורם - שם מתגלה הסיפור של הערב כולו. האמנים שנבחרו לערב הזה ברובם לא מדגדגים את הקרסוליים של השלישיה המקורית, ועל הבמה נדמה כאילו ויתרו מראש. התוצאה שהתקבלה היא ערב מעט מנומנם עם הרבה זכרונות טובים, כמה ביצועים נעימים, ומעט מאוד תעוזה.» פסטיבל ימי זמר בחולון - כל הפרטים

בשורה הראשונה התיישב לאיטו שמוליק קראוס, ללא ספק כוכב הערב, מי שהלחין את כל השירים שינוגנו במשך כמעט שעתיים. כנהוג בארועים מסוג זה, מישהו צריך להיות החוט המקשר בין שלל המבצעים, ולספק אנקדוטות נחמדות על הלהקה. את שרביט המנחה לקח הפעם שי אביבי, שהתברר כבחירה מצוינת. הוא מצחיק, קליל, חד לשון ונעים לאוזניים ולעיניים. התחכמויות קלות שנשזרו בתוך סיפורים מחיי הלהקה השלימו את התמונה ויצרו קטעי קישור קולעים ולא מעיקים. את האולם מילאו בעיקר צופים שעוד זוכרים את עצמם בהופעות של "החלונות הגבוהים" לפני 50 שנה.סיפק את החוט המקשר. שי אביבי (צילום: מנחה נופה) על הבמה התחלפו מידי שיר האמנים המבצעים, רובם מייצגים דורות עכשוויים יותר במוזיקה הישראלית. אם חייבים לתת אמירה כללית על איכות הביצועים – כמעט טוב. כמעט טוב מכיוון שרוב השירים, בביצועיהם המקוריים, הם יצירות מופת ונכסי צאן ברזל באופן הכי חזק של המונח. וכשמטפלים בגרסאות כיסוי ליצירות שכאלה, יש שני כיוונים מרכזיים אליהם אפשר ללכת. האחד הוא לגעת בהם כמה שפחות, לתת לשירים להיות במרכז הבמה ולהשתדל לבצע אותם הכי טוב שאפשר מבלי לגרוע מאיכותם, והשני הוא לנסות ולהעניק להם חיים אחרים, עיבוד רענן שלמעשה יהפוך אותם לשירים חדשים מהשקית. עדי רנרט, שהפיק מוזיקלית את המופע והיה אחראי על העיבודים, בחר ברוב המקרים באופציה הראשונה, והאמנים שנדרשו לסחוב על כתפיהם את משקלם הכבד של אריק אינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ, לרוב קרסו תחת העומס.כבר ב"האהבות שלי" שפתח את המופע אפשר היה לראות את הפער שבין המקור לבין הכיסוי. ירמי קפלן, איה כורם ומיקה קרני הציגו ביצוע אדיש לשיר שמגיע לו הרבה יותר. קפלן נראה מנותק וחסר חשק ותשוקה, בעוד שקרני נעלמה וכמעט ולא נשמעה ברמקולים. גם בהמשך קפלן לא בדיוק מצא את מקומו, וב"אינך יכולה" "ומה איתי" הצליח אפילו לשעמם. אפרת גוש שביצעה כמה וכמה שירים איכזבה גם כן, אבל במקרה הזה שלא באשמתה. גוש יודעת להציג דמות מאוד מסוימת - היא הבחורה הפרובוקטיבית, מעט וולגרית, שמגישה מיניות עם קצת מוזיקה מסביבה. היא זמרת מוכשרת, ובשירים שלה הדמות משתלבת מאוד נכון, אבל כשמטפלים בשירים העדינים האלה, מול קהל שגילו הממוצע הוא פי שלושה מהגיל שלה, המחוות שלה מרגישות מביכות ולא במקומן. הדיסוננס הזה בלט בעיקר ב"שמור לך חלום קטן" שביצעה לבדה, ומיד לאחריו "בייבי קר בחוץ" אותו בצעה עם ערן צור. או יותר נכון במהלכו נגעה בערן צור.פעם היו יותר תמימים, לא? גוש וצור (צילום: מנחה נופה)  נקודות האור לאורך הערב הגיעו בעיקר מצידן של מיקה קרני ודנה ברגר, שתיהן בחירות מצוינות לשירים השקטים והמלטפים, ולכן שתיהן גם נראו מאוד נינוחות על הבמה ולא חסרות אונים כמו שאר חבריהן. "חייל של שוקולד" שלקחה על עצמה ברגר, ו"אצלי הכל בסדר" שקרני מכירה כל כך טוב, היו מהביצועים היותר מוצלחים של הערב, וסיפקו כמה רגעים של נחת. עוד שיא נרשם כששלמה גרוניך ביצע לבדו את "בובה זהבה", אחד השירים היותר מרתקים שנכתבו בעברית, והוא מתאים לגרוניך כאילו הוא בעצמו כתב אותו. מעט אפלולי, מעט פסיכדלי, ובעל מבנה מיוחד ומרתק. אבל קרן האור המרכזית שהגיעה מהבמה הייתה בדמותו של אלי מגן. מגן עמד במרכז הבמה, בצניעות ובשלווה אין קץ, ליווה על הקונטרה בס את רוב השירים, וביצע בעצמו חלק מהם. הוא היה היחיד שהרגיש ראוי לגודל המעמד, ולחזות בו מתחבר לתוים הייתה חוויה נעימה ומרתקת. אחד הביצועים היפים של הערב היה "אלישבע" שביצע מגן לצידה של מיקה קרני, ובפעם הראשונה והאחרונה במהלך הערב שמענו מעט מההרמוניות המופלאות שכל כך מייצגות את השלישיה הזו. מעניין מה הוא חשב? ברגר וגוש עם שמוליק קראוס (צילום: מנחה נופה) יש משהו מוזר בתרבות הישראלית הכל כך צעירה, שכל הזמן נמשכת לזכרונות. יש לנו דחף בלתי נשלט לנוסטלגיה, צורך להתרפק על עשורי עבר. לאחרונה אנחנו מוצפים בארועי 20 שנים לאלבום ההוא, 35 שנים להקמת הלהקה ההיא, או 10 שנים בלעדיו. רובם ככולם נראים אותו הדבר, כמו כנס מחזור שבו מעלים גירה ומעכלים רגשות שכבר הרגשנו, צלילים שכבר שמענו, וזכרונות שלא הסכמנו לשכוח. הערב היה עוד מופע בסדרה, וזו בדיוק החוזקה והחולשה המרכזית שלו. תרומתה וגדולתה של השלישיה הזו במוזיקה הישראלית אינן מוטלות בספק, על אף שבפועל הקליטו אלבום אחד בלבד. וזה גם בסדר גמור להכיר בגדולה של אמן כזה או אחר, ולהראות לו שאנחנו מעריכים את שעשה לעיצוב התרבות המוזיקלית שלנו. אבל מותר גם להיות מעט יותר אמיצים, ולא להסתפק בדקלום חוזר ואדיש של שירים אהובים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ