משינה אנפלאגד: בזכות הזכרונות - ביקורת הופעות - הארץ

משינה אנפלאגד: בזכות הזכרונות

למרות שהעיבודים היו צפויים, ולמרות שהבארבי הוא לא האכסנייה המתאימה למופע אנפלאגד, משינה עשו ליוסי חלילי נעים בלב. ככה זה כשמדובר בלהקה שעיצבה את פסקול הילדות של כל כך הרבה אנשים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יוסי חלילי, עכבר העיר

אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שלי על במה. הייתי בכיתה ב', ולכבוד שעת המוזיקה השבועית במערכת השעות הבית ספרית החלטנו אני וחברי הטוב דאז להפתיע את הכיתה עם הופעת מחווה ללהקה שלא הפסקנו לשמוע באותם ימים. את הקלטת משינה עם תמונת הקופים הבלתי נשכחת על העטיפה הוא קיבל במתנה כמה חודשים לפני כן, והיא כמעט ולא יצאה מטייפ הדאבל-קאסט המשוכלל שלי בהאזנות המשותפות, למה שהייתה החוויה המוזיקלית האמיתית הראשונה של שנינו. עם כלי נגינה מקרטון וליפסינג שלא היה מבייש אפילו את "מילי ונילי", קפצנו והשתוללנו לצלילי "אופטיקאי מדופלם" באמצע הכיתה ולמול עיניה הגאות והמוקסמות של המורה ציונה. » משינה בהופעה - כל הפרטיםהקהל פרגן ואפילו הביקורות אהבו, אבל מאז ועד היום עברו כמה תווים בנהר המוזיקלי שבו אני נוהג להתרחץ, ועם הזרם נסחפו גם ההערצה והתמימות. ולמרות שהחמישייה של משינה הציצה אלי גם שנים אחר כך מפוסטרים על החדר, ספרי אקורדים ועטיפות אלבומים, ככל שהיא הלכה וגדלה יחד איתי כך גדל גם המרחק בינינו. היום, כשהיא נחשבת לאחת מלהקות הפופ-רוק המשמעותיות ביותר בהיסטוריה המוסיקלית המקומית ולאחר תשעה אלבומים (ועוד אחד בדרך), מארזי וידאו ואוספים, פירוק, איחוד ושת"פ עם חברות מסחריות כאלה ואחרות, המכונה של משינה היא כבר לא רק להקה אלא גוף עסקי משומן. הופעת החורף במתכונת האנפלאגד אתמול בתל אביב היתה אם כן הזדמנות טובה לבדוק מה נשאר מאותה התמימות, אם בכלל.  המכונה לא מחוברת לחשמל. משינה אנפלאגד (צילום ועריכה יובל אראל):רוקנרול בישיבה לכבוד המאורע לבש הבארבי חג ושינה את צורתו המוכרת של צפיפות בעמידה לטובת כזו נוחה יותר, בישיבה. הבמה הוקמה במרכז החלל א-לה MTV, כשעליה ומעליה ניצבים שנדלירים יפהפיים לתאורה אינטימית, ומסביב סודרו כסאות ושולחנות במפלסי ישיבה. ולמרות שכל הכרטיסים נמכרו מראש והקהל הממושמע היה ישוב במקומו לא הרבה אחרי שעת פתיחת השערים הנקובה, המופע עצמו החל רק אחרי התמהמהות לא קצרה (עניין של הרגל כנראה). כשהמשינאים עולים לבסוף לבמה לקול תשואות, הם מלווים בחיזוק מקומי בדמות יעל דקלבאום ופיטר רוט שיעזרו בהמשך עם הגיטרות וקולות הרקע, ומתחילים בלי לומר שלום עם "למה לי פוליטיקה עכשיו". עוברים גם ביצועים ל"להתראות נעורים שלום אהבה" ול"אישה" עד שיובל בנאי שובר את הקרח ומבטיח לאלה שיושבים מאחוריו שהוא "יטפל בהם בהמשך". בזמן הזה אני מהרהר בשאלה אם הסאונד והאקוסטיקה של הבארבי מתאימים לסוג מופע שכזה (התשובה: לא כל כך, אבל זה מה יש) ומנסה להבין לאן נעלם  הבס של מייקל בנסון. כסוג של פיצוי, מצטייד איגי דיין בדרבוקה ואז נרשמת לה התעוררות ראשונה עם עיבוד אוריינטלי מוצלח ל"בדרך אל הים" שמערב גם כמה שאנסונים צרפתיים שתורמת דקלבאום. טרה ז'ולי. במה שרגילה לחשמל. משינה אנפלאגד (צילום: יובל אראל)ולמרות זאת, גזרת העיבודים היא דווקא לא החלק החזק של המופע, כשקטעים רבים זוכים לביצוע צפוי וקרוב למקור, בתגבור אקוסטי כמתחייב מהקונספט. מנגנים הרבה, שרים במקהלה, אבל שום דבר מיוחד לספר עליו בבית. אלה שכן שוברים את המסגרת זוכים לשיתוף פעולה מיידי מהקהל, כשבולטים במיוחד גרסת הרגאיי-דאב ל"אבל אין", ביצוע מדליק ל"הכל התחיל בנאצר"  (שנשמע טוב בכל גרסה), שירת אורח של פיטר רוט ב"בספסל ההוא מול האגם" ומסע במחוזות הבלוז עם "כולם אומרים לי תיזהר". מלבד כל אלה זכינו גם לכמה ביצועים אורחים, כמו "לא יכול לעצור את זה" ו"מעבר להרים" מתקופת הסולו של בנאי וקטע חדש של דקלבאום בשם "הרוח". ואולי "זכינו" זו מילה קצת מוגזמת, כי למשינה יש מספיק קטעים טובים ברפרטואר שדווקא לא זכו להיכנס לליין אפ וחבל. באנו לשמוע אותם אחרי כל כך הרבה זמן. טרה ז'ולי. יעל דקלבאום ויובל בנאי (צילום: יובל אראל)שירה בציבור עם  יובל בנאי עם החזרה לקטעים המוכרים של הלהקה ("רומנטיקה עתידנית", "אכזבה") וככל שהתקדם המופע נראה היה שחברי הלהקה יוצרים את האינטימיות שרצו להשיג ומשתחררים, והביצועים יחד עם החיבור אל הקהל הופכים לטובים יותר. "רני בפריז", "נגעה בשמיים" ו"אחכה לך בשדות" שסיימו את המקטע הראשון זכו לתהודה ווקאלית אדירה, שלא לדבר על ההדרן שכלל את "דני", "הכוכבים דולקים על אש קטנה" ו"משהו קטן וטוב". כי בסופו של דבר, אין מישהו מיושבי הבארבי אתמול בערב שלא מכיר את כל מילות השירים בעל פה, שלא היה כבר בהופעה של משינה או שכל העסק חדש לו. לראות את איגי דיין מרביץ למערכת התופים בלהט, את אבנר חודורוב רוקד סלואו עם האקורדיון האדום שלו ואת שלומי ברכה מקפץ מצד לצד עם הגיטרה זה עדיין מרגש. וכשיובל בנאי פורש ידיים ומציג את מייקל בנסון כמו שהוא עושה כבר קרוב ל-20 שנה, הוא עדיין מחייך. כי מכונת הזמן נוגעת בכולם ולראות אותה בהופעה זה קצת כמו לפגוש שוב במקרה את הילדה שאהבת ביסודי. תמיד כיף להיזכר.  » משינה בהופעה - כל הפרטים

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ