אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'יין בירקין בישראל: מי את חוץ מזוגתו לשעבר של סרג' גינסבורג?

רוחו של בן זוגה המנוח של ג'יין בירקין אופפת את הופעתה, מה שמונע מהקהל להכיר את ביריקן האמיתית וגורם לה להישמע כמו קאבר של עצמה

תגובות

ג'יין בירקין היא אייקון. אייקון מוזיקלי, אופנתי, כמעט קונספטואלי. היא בריטית, אבל מזוהה עם צרפת כמעט לחלוטין. ועדיין, אנשים מכירים אותה כמעט אך ורק בזכות שיתוף הפעולה הארוך שלה עם סרג' גינסבורג האגדי - אחת הדמויות הגדולות ביותר שהצמיח עולם הפופ בתולדותיו הקצרים. גינסבורג היה בן הזוג שלה למשך 13 שנים - הם נפרדו ב-1980, 11 שנים לפני מותו, אבל בהופעה היא מזכירה את שמו לפחות 10 פעמים ובכל פעם נכבית קצת, כאילו מעולם לא נפרדו וכאילו תקופת האבל לא הסתיימה. היא לא הסתיימה.

העניין עם בירקין הוא שבדיוק כמו שלמרות שנולדה בלונדון, לעולם אי אפשר יהיה להסתכל עליה מחוץ להקשר הצרפתי (בקטעי הקישור בהופעה היא מזגזגת בין צרפתית לאנגלית שמשתחל אליה מדי פעם מבטא צרפתי, למשל בדגש בהברה הראשונה במילה "צונאמי". עוד על הצונאמי בהמשך) - כך גם אי אפשר יהיה להסתכל עליה מחוץ להקשר של משפחת גינסבורג. במובן מסוים, היא הייתה המתווכת של גינסבורג לעולם: המוזיקה היפה והסקסית שלו דרשה אישה יפה וסקסית בשביל להתבצע כמו שיועדה. במובנים מסוימים בירקין הייתה עוד בחייו השגרירה של גינסבורג בעולם - עזרה להחליק אותו בגרון לאלו שהתקשו לבלוע את הדמות האקסצנטרית והשערוריירית שלו.

התפקיד הזה התעצם עוד לאחר מותו: כשבין השירים בירקין מספרת על הקושי לעלות על הבמה עם השירים של גינסבורג 20 שנה אחרי מותו, 40 שנה אחרי האלבום המכונן "Histoire de Melody Nelson", היא כמעט-מתגוננת: עשיתי כבר כל כך הרבה מההופעות האלה, עם השירים שלו, מיד אחרי שהוא מת וגם כשהוא היה חי. והיום היא נמצאת בעיצומו של סיבוב עולמי שממותג בנוסח של הבטחה. הפוסטר מבטיח, ג'יין בירקין שרה 100% סרג' גינסבורג.

מחליקת הגרון הרשמית. ג'יין בירקין (צילום: אלדד מנוחין)

יש בזה משהו טיפה מעליב עבור בירקין עצמה, לא? לעיתים קרובות מצאתי את עצמי תוהה איך מרגישות להקות ותיקות שמצליחות להוציא את התגובה הנלהבת-באמת מהקהל רק דרך ביצוע של להיט קדום ("חומר חדש, אין כמו החומר החדש. אף אחד לא אוהב את החומר החדש" כונן אהד פישוף באחד השירים של נושאי המגבעת). ההופעה הזאת של בירקין אפילו לא מנסה למכור את הרעיון שיש פה משהו חדש, לא צפוי. לרוכשי הכרטיסים (צרפתים, אוהו, כמה צרפתים. רחוב בן יהודה בטח היה ריק לגמרי) לא נשקפת כל סכנה.

100% סרג'. 100% כותנה. אבל מסתמן שבירקין השלימה עם זה: היא נראית אסירת תודה לשיר את השירים של גינסבורג, ולא מתיימרת לדרוש מהקהל לזייף עניין בשאר הקריירה שלה בעוד הוא מחכה בנימוס ל-"Je t'aime... mon non plus". אולי טוב שהרגעים המביכים האלו נחסכים.

חיה בעבר, ולא שלה. ג'יין בירקין (צילום: אלדד מנוחין)

סיבוב ההופעות הזה (ואולי האופי הגינסבורג-צנטרי שלו נשקף גם מהשאיפה להפוך אותו ל-100% מסחרי) נולד ביפן, עם רביעיית נגנים יפניים (פסנתר, תופים, כינור, חצוצרה), עם יעד פילנתרופי - איסוף תרומות לנפגעי הצונאמי והאסון הגרעיני בפוקושימה בפרט. משמעות הדבר היא שהפרויקט יצא לדרך לפני פחות מתשעה חודשים, וכנראה לפני אף פחות מזה; למרבה הצער, הדבר נשמע בבירור. בעוד שבירקין עצמה שוחה בביצועים בקלילות, העיבודים שמלווים אותה - ברובם המוחץ - משעממים מאוד. פרט למתופף המצוין, הכלים האחרים פשוט לא עושים יותר מדי. כל אחד מהנגנים מוכשר בפני עצמו, אבל הנגינה כאן היא פונקציונלית. לא מינימליסטית במובן המהנה או המאתגר של המילה, אלא פשוט בסיסית מאוד.

אולי הנוכחות של בירקין הפחידה מעט את הנגנים, האלמוניים למדי בסך הכל, והם בחרו לקחת כמה צעדים אחורה בשביל לתת לה את המרכז. מה שקורה בפועל הוא יותר מדי חללים לא מנוצלים בשירים, שממעטים להגיע לשיאים אמיתיים. אווירת הפסקול-נואר/כתוביות-סרט-של-וודי-אלן נשחקת מהר, וזה חבל במיוחד לאור העובדה שגינסבורג היה דווקא מוזיקאי מגוון מאין כמוהו - הוא התגלגל משנסון וקברט לרוקנרול בסיסי, עבר ברגאיי, פ'אנק סליזי ומינימליסטי ואפילו התנסה, בשנותיו האחרונות, גם בסינת'פופ.

במרכז תשומת הלב. ג'יין בירקין (צילום: אלדד מנוחין)

בכל זאת, מזל שלערב יש את בירקין עצמה. קצת קשה להסביר מה בבירקין עובד כל כך טוב - והוא עובד, גם כשהתנאים (העיבודים, הסאונד המרגיז של רידינג 3 שעיוות את השירה בכל פעם שהיא עלתה לגבהים קצת פחות שגרתיים) הם לא אופטימליים. זה לא שיש לה קול ענקי במובן המסורתי של המילה וזה לא שיש משהו שובר תבניות בסגנון השירה שלה. ועדיין, היא עצמה מלהיבה: היא מצליחה ללכת באיזשהו נתיב צפוי-לכאורה אבל כזה שאי אפשר באמת להתחקות אחריו.

כששוקעים לתוכה, הערב מתרומם קצת, אבל זה לא קורה לעיתים מספיק קרובות. נדמה שהאבל של בירקין על גינסבורג גורם לה להיזהר מדי עם המורשת שלו. חבל: הניסיון (ובפרט, אלבומי המחווה המרובים) מלמד שדווקא כשמעזים עם השירים שלו ולוקחים אותם למקום אחר לגמרי, זה משתלם - בירקין עצמה השתתפה בקאבר נהדר לגינסבורג - "Sorry Angel" של פרנץ פרדיננד. הלהקה הסקוטית לקחה שיר איטי ואפל והפכה אותו להתפרצות אנרגיות מטורפת - בלי ספק, הדבר הכי טוב שהם הקליטו אי פעם. בכל מקרה, מה שמוזר בערב הוא שהוא מורכב משירים האלו נכתבו עם, עבור ובשביל ג'יין בירקין. היא חקוקה בהם. אבל משום מה, כשהיא מבצעת אותם בכזאת זהירות, זה נשמע כמו להקת קאברים. אולי אחת טובה ומוצלחת, אבל מי עדיין הולך להופעות קאברים?

» ג'יין בירקין בישראל - כל הפרטים» להתאהב בג'יין בירקין בפריז

בתוך גבולות הצפוי. ג'יין בירקין (צילום: אלדד מנוחין)

כתבות שאולי פספסתם

*#