ריף כהן בהופעה: ימי התום של הזמרת המפתיעה בארץ

מצד אחד רגעים קסומים ושיאים נפלאים, מצד שני מופע מבולגן וליינאפ לא סדיר, אבל אם משקללים את כל הנסיבות מבינים שבמופע ההשקה שלה מותר לריף כהן לעשות מה שהיא רוצה. יוסי חלילי היה והתרגש

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

במסדרון היציאה מהבארבי אני שומע מישהו שאומר לחבר שלידו שריף כהן מזכירה לו קצת את ריטה. קשה לי לשמוע את הנימוקים שמגיעים ודאי לאחר מכן, שכן השניים ממשיכים ונעים בסחף האנשים שחולפים על פני בדרך החוצה, אבל אני מזדהה מיד. גם אני נזכרתי בריטה במהלך ההופעה, ובעיקר בצמד המילים "ימי התום". שכן התום והתמימות שמפזרת כהן בנדיבות במפגש הישיר שלה עם הקהל הינם מצרך נדיר במחוזות המוזיקה המקומית, והם מוסיפים חינניות ואותנטיות לאישיות הכובשת ממילא של הממתק המוזיקלי המסקרן הזה. אך בו בעת, כשהיא הופכת מוגזמת אך במעט ויוצאת בלי כוונה מהקווים, התמימות הזו מהווה גם חיסרון שעלול לפגום בשלמותו של המופע.» ריף כהן בהופעה - כל הפרטים» ביקורת אלבום: עולם הניגודים של ריף כהןזה דווקא מתחיל מעולה. הגיטרה של עוזי פיינרמן מנסרת את הבארבי וכשמתווספים העוד והתוף הבוכרי של Dans Mon Quartier עולה כהן לבמה בריקודי בטן (עם התלבושת ההיא מפארק הירקון כולל הכובע של נפוליון), ומתחילה ישר בחגיגה, בלי להזהיר מראש. השמחה שלה מידבקת וזה באמת מרגיש נהדר, אך מכאן והלאה הופך המסע הזה ללא אחיד ברמתו ונע בין שיאים נפלאים (רביד כחלני שכמובן מגיע לעזור עם A Paris וגם מצליח, האחים אלייב שמוסיפים את התבלין הבוכרי לצרפתית של ריף והסוכריות שהיא זורקת על הקהל המרוצה ב-J'aime ומספקות לי פלאש-בקים מהבר מצווה), לרגעים פחות ברורים כמו ירידה פתאומית של כולם מהבמה לצורך ביצוע שקט ואיטי של "צמאה נפשי" בליווי עירום של אקורדיון או מופע ריקודי בטן שמלבד גימיק החיבור האתני לא הצלחתי להבין את נחיצותו. נטולת מניירות. ריף כהן בהופעה (צילום: אורית פניני) בין לבין ריף משתעשעת ומפוצצת שרוולי קונפטי על הקהל (היא אוהבת את זה) וגם קצת סוריאליזם לא חסר כשאנחנו זוכים להכיר מספר אורחים אנונימיים בדמות דראג קווין וראפר צרפתי. כהן מנהלת את הערב במתיקות אופיינית אך לעיתים זה נראה כאילו ההתרגשות היא זו שמנהלת אותה. היא עולה ויורדת מהבמה יותר מדי פעמים ואפילו שוכחת להציג את הנגנים שלה, מה שגורר לבסוף טקס תודות ספונטני וארוך לכל משתתפי האלבום והעלאה שלהם לבמה. אני מנסה להכריע בין הקסם של הפתיחות נטולת המניירות שנראית כנובעת מתמימות יתר ובין הנסיבות והתנאים שיוצרים הופעה מוצלחת ומבין שמותר לה, לריף. זה הערב שלה, והיא באמת מתרגשת. היא אפילו אומרת את זה בעצמה, בסופו של ביצוע נוסף ל-A Paris , שמצליח אף להתעלות על כל הרגעים הטובים שהגיעו לפניו ומהווה סיום שמשאיר חשק לעוד. משיאי הערב. רביד כחלני וריף כהן (צילום: אורית פניני) ריף כהן היא ללא ספק אחד הדברים הטובים שקרו למוזיקה המקומית בשנה וחצי האחרונות. יש בה תמהיל ניגודים מקסים של כישרון וחריצות, ילדותיות ופתיינות נשית, אריסטוקרטיה ועממיות, מזרח ומערב. המוזיקה שנולדת מהערבוב הזה מביאה משהו חדש ורענן אל האוזן הישראלית ומצליחה להיות ממכרת גם בלי להתאמץ. מאידך, כשמדובר בהופעה שאמורה לספק מסע קצר שכולל התחלה אמצע וסוף, דרושה בנייה מוקפדת ומהודקת, בחירה מושכלת של אורחים וסידור נכון של ביצוע הקטעים שייצור את אותו הסיפור אליו יוכל הקהל להתחבר. במצב העניינים הנוכחי, כשהתמימות והשובבות של ריף מובילה ומשתלטת על הסדר, לא תמיד מה שעבד טוב באלבום עובד גם על הבמה. העובדה שזהו מופע השקה מספקת אמנם נסיבות מקלות, אבל בכדי שהמופע שלה יורכב מיותר רגעי שיא ופחות רגעים עקרים, היא צריכה להיות קצת פחות חמודה. אנחנו נאהב אותה גם ככה.תמהיל בין תמימות לפתיינות. ריף כהן בהופעה (צילום: אורית פניני)

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ