פסטיבל תחנה מרכזית: חגיגה מוזיקלית במרתפי הבלוק - ביקורת הופעות - הארץ

פסטיבל תחנה מרכזית: חגיגה מוזיקלית במרתפי הבלוק

הובטח פסטיבל בלב החוויה האורבנית של דרום תל אביב, בפועל היה זה רצף הופעות בחדרים החשוכים של הבלוק. בדבר אחד הצטיין האירוע: בליינאפ המושלם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
טל הנדלס, עכבר העיר

"ברוכים הבאים לגג התחנה המרכזית", הקניט רועי ריק בפתיחת ההופעה של הקולקטיב. הקהל אמנם צחק מהציניות החיננית, אבל רבים כנראה הרגישו גם צביטה אמיתית בטן. ההופעה של הקולקטיב, כמו שאר ההופעות שהשתרעו על פני 12 שעות במסגרת פסטיבל התחנה המרכזית, אמורה הייתה להתקיים על גג התחנה, באוויר הפתוח. אלא שרק ימים בודדים לפני המועד הודיעו המארגנים על הורדת הפסטיבל למועדון הבלוק, בגלל שהעירייה לא אישרה לקיים אירוע שכזה באוויר הפתוח. עם כל האהבה לבלוק ולמערכת הסאונד המעולה שלו, יש לא מעט בעיות בקיום פסטיבל שכזה בתוך מסדרונותיו המפותלים והחשוכים. קודם כל, זה הזוי להגיע למועדון בשעה שלא פעם רק יוצאים ממנו אחרי לילה ארוך, ושנית, רק ערפדים יכולים לשרוד כל כך הרבה שעות במקום סגור ללא שמש או אוויר צח.» פסטיבל תחנה מרכזית - כל הפרטים

היוזמה להביא לעיר הגדולה פסטיבלים שבדרך כלל שמורים ליערות או למדבר היא יוזמה מבורכת, אבל חובה לעשות אותה נכון. יש דברים שהם חשובים לפחות כמו התוכן המוזיקלי, אם לא יותר. אז נכון, רשימת המופיעים שהתחלקו בין שתי במות הייתה מאוד מרשימה, מגוונת, מסקרנת ובעיקר רלוונטית. מעטים האירועים שמכנסים כל כך הרבה אמנים עכשוויים שעושים מוזיקה עדכנית שיודעת גם לאתגר. אבל מלבד התוכן יש את המעטפת התומכת, בלעדיה הוא לא יכול להתקיים.

היכולת לשרוד פסטיבל שאורך יותר מכמה שעות תלויה באפשרות להוריד לפעמים הילוך. עברת ארבע שעות של הופעות אנרגטיות ואתה קצת תשוש? לך תמצא איזו פינה שקטה, תקנה משהו קטן לאכול ושים את הראש לשעה. הבלוק ממש לא בנוי למטרה הזו ולכן גם לא מספק את התנאים לשמר כוחות לאורך זמן. התיזוז המתמיד בין שתי במות הופעות חיות פלוס רחבה אלקטרונית שמוקמה בחדר העישון היה מאוד מפרך, ובהיעדר פינה שקטה לשים בה את הראש, הקהל נאלץ להישאר כל הזמן בהילוך חמישי. הבלוק לא רוצה וגם לא צריך לאפשר לך להיות בהילוך שני, וזהו תנאי בסיסי שהיה צריך לעמוד בראש מעיני המארגנים. גם דוכן וחצי של אוכל בשטח מחצלות קטן ומעושן לא באמת מספק את הפינה השקטה שאותה כולם מחפשים מידי פעם. בהינתן התנאים האלה, גיבור גדול מי שהצליח לשרוד את הפסטיבל מתחילתו ועד סופו, בקצב המסחרר שבו הוא התנהל.פירקו את הבמה לחתיכות. הקולקטיב (צילום: נועה מגר)ואיך המוזיקה?

על התוכן, כאמור, אין תלונות. יש שיגידו שרשימת המופיעים הייתה צפופה ועמוסה מידי, אבל כיאה לפסטיבלים גדולים, הכמות נדרשת בשביל להרכיב את הפאזל המוזיקלי של האינדי הישראלי. מתחילת היום ועד סופו, כמעט ולא הופיע שם לא מסקרן או לא איכותי, כך שלמעשה, כמעט ולא השתנה מפלס העניין. אולי בגלל זה כמות האנשים בפסטיבל הייתה גדולה ונשארה קבועה לאורך כל היום. האיינג'לסי המעולים היוו את יריית הפתיחה האמיתית, וכבר בשלב מוקדם של היום הרחבה שמול הבמה המרכזית התמלאה בנערים ונערות קופצים. העושר הסגנוני שלהם, המשלב בין מוזיקה צוענית, מקצבים שבטיים, רוק פסיכדלי, קאנטרי טקסני ועוד, היה המוטיב של המופע, ולמעשה של הפסטיבל כולו. גם כל החתיכים אצלי, שהגיעו לבמה המרכזית, ידעו איך לעבוד עם הקהל. למי שנכח בהופעות שלהם בעבר היה ברור שזו להקה שעובדת קשה ומשתפרת מבחינה טכנית כל הזמן. הם מנגנים הדוק, מדויק ומתואם להפליא. גם כישורי הבמה והפרפורמנס של הסולנית איה זהבי פייגלין, שגם ככה היו בשמיים, השתפרו מאוד. הם טורפים את הבמה ואת הקהל שמגיב באהבה גדולה. המוזיקה שלהם, לעומת זאת, נשארה אותו הPאנק העצבני והצורח, מעט ילדותי אפילו. אבל עם קהל שמורכב בעיקר ממתבגרים, אין כנראה הרבה על מה להתלונן.יריית הפתיחה. האיינג'לסי (צילום: נועה מגר)

המופע המוצלח ביותר על הבמה המרכזית (לפחות בשעות שאני הייתי נוכח), היה של הקולקטיב, אולי המקצועיים והמנוסים ביותר ברשימת המופיעים. מה שבעיקר רואים כשמסתכלים על הלהקה המופלאה הזו על הבמה הוא שהם חברים טובים ושהם מאוד אוהבים לעשות את הדבר הזה שהם עושים אחד עם השני. מיד בתום ארגון הבמה והסאונד צ'ק, שנייה לפני שמתחילים לנגן, התגודדו החברים במרכז הבמה, כמו כינוס בפוטבול, וכנראה עשו איזו שיחת עידוד קטנה. מיד כשהתפזרו לכלים שלהם אפשר היה לראות את החיוך הרחב והברק בעיניים. הדבר הזה לבד יכול להביא את הקהל למצב הצבירה הדרוש. ואז הם מתחילים לנגן, ואין אף אוזן מאוכזבת. הם מפרקים את הבמה לחתיכות, מתפרעים על הכלים, מחליפים מקומות, מדברים אחד עם השני, ובגדול מייצרים דינמיות מופלאה ומענגת שאפשר רק לקנא בה.ובינתיים, בחדר השני

בבמה הקטנה החיים היו קצת יותר קשים עבור האמנים, וגם עבור הקהל, על אף הרמה הגבוהה שנשמרה גם ברשימת המופיעים הזו. בניגוד לסאונד המעולה בבמה המרכזית, הבמה הקטנה סבלה מרעשי רקע מוגזמים, החל מהסאונד החזק ברחבה האלקטרונית שנמצאת מאחוריה, ועד קולות הקהל בשטח המנוחה הקטן שמוקם צמוד אליה. שלא לדבר על מערכת סאונד חלשה בהרבה מזו של הבמה המרכזית, מה שלא הועיל לתנאים הבעייתיים. גון בן ארי, תחת שם הבמה The Savage Detectives, משך אליו לא מעט קהל למופע היחיד המסקרן שלו. בן ארי בנה לעצמו קונסטרוקציה מוזיקלית עמוסת כלים, מירב הכלים שיכול אדם אחד לתפעל בו זמנית, והצליח לשלוט בה בצורה מעוררת התפעלות. קלידים, קסילופון, תופים ומרשרשים התאספו לכדי צלילים מרתקים, לא משהו שנהוג לשמוע במחוזותינו. רק מה, זמר הוא לא. חינני, כריזמטי, מהפנט ומוכשר בטירוף, אבל לא זמר. למרות סאונד צ'ק ארוך ביותר, כנראה שאנשי הסאונד לא הצליחו להכיל את מה שיש לו להציע, וההופעה הטובה פוטנציאלית נפגמה מאוד בגלל התנאים.הפגין קורדינציה גבוהה. גון בן ארי (צילום: נועה מגר)עוד פצועה קשה מהתנאים היא רותם אור, שאת הקול הנקי והמרגש שלה לא באמת היה אפשר לשמוע אלא אם עמדת ממש על הבמה. המוזיקה של אור מאתגרת ודורשת ריכוז ועבודה. התנאים, לצערה ולצער הקהל, לא ממש אפשרו לעבוד. שלא לדבר על המיקום המוזר של הבמה במפלס נמוך מזה של הקהל, ומכיוון שאור יושבת עם גיטרה כל ההופעה, אי אפשר היה לראות אותה מעבר לשורה הראשונה. למרות כל אלה, היו שני מופעים בבמה הקטנה שהצליחו להתגבר ולבלוט מעל כולם. אחד מהם הוא סדאייל, הרכב הראפ הרוסי-עברי הכי מגניב בסביבה, שהרבה בזכות האנרגיות הלא הגיוניות שלהם הרטיטו את הרחבה הקטנה. כמה זה מדליק לשמוע ראפ בעברית במבטא רוסי כבד, עם שרבוב קללות לביטוח הלאומי הגנבים. בלאט.

כוכב הערב, ללא ספק, מי שבאמת גנב את ההצגה, היה בחור צעיר בשם לירון עמרם. בניגוד לרוב המופעים האחרים, נדמה היה שאף אחד לא ממש יודע מי זה הבחור הרזה והמופנם הזה שעולה על הבמה עם מכנס מחויט לבן, גופיה לבנה ועליה חולצת כפתורים לבנה, וגיטרה חשמלית לבנה לחלוטין. בדיוק בשביל מופעים כאלה כדאי להגיע לפסטיבלים גדולים, לגלות משהו חדש שלא הכרת לפני כן, להיכנס במקרה להופעה שמעיפה לך את המוח למקומות אחרים. עמרם היה מעיף המוח הרשמי של פסטיבל התחנה המרכזית, מסוג המופעים שבאופן ספונטני מצליח לסחוף אליו קהל גדול מהצפוי, גונב את הפוקוס מהרחבות האחרות. עם המראה השיקי, סוג של שילוב בין היפסטר למזרחי, הרים את הבלוק עם חאפלה ערבית שמשלבת שירה בעברית וניבים שונים של ערבית (בעיקר תימנית, קצת מרוקאית, ובטח עוד כל מיני ניבים שהשתרבבו שם). וזה היה אינטיליגנטי, עם סאונד עשיר להחריד, נעים בגוף, שמשלב גם קצת אלקטרוניקה עדינה. וזה עוד לפני שהבחור פותח את הפה, עם הסלסולים העמוקים והקול הצלול והבריא. רק בשביל זה שווה היה להגיע.הרבה שעות בחושך. הקהל בבלוק (צילום: נועה מגר) הרבה דובר סביב הפסטיבל הזה על מסורת, על בנייה קדימה, על המשכיות לשנים הבאות. להקים אירוע בסדרי הגודל של אינדינגב אבל בתוך הבטון האורבני. דגש רב הושם על התוכן, רשימת המופיעים הייתה בהחלט מרשימה וראויה להערכה. אבל לפני שמדברים על פסטיבל התחנה המרכזית 2, כדאי לשים את הדברים על השולחן, ולשפר את יכולת הארגון. אי אפשר לחמוק מההרגשה שקצת עבדו על הקהל בעיניים. איך יכול להיות שמתכוננים לפסטיבל כל כך הרבה זמן ורק ברגע האחרון מגלים שהלוקיישן לא רלוונטי? זה נשמע תמוה, והתוצאה גורמת לקהל להתפשר, להגיע למקום סגור וחשוך כשבמקור הבטיחו לו שמש ואוויר פתוח. אם המארגנים חושבים באמת לבנות מסורת מוזיקלית אמיתית ולייצב פסטיבל רלוונטי ומעניין, כדאי שיתייחסו הרבה יותר בזהירות לסוגיית המיקום, כי בפעם הבאה שמשהו כזה יקרה, הקהל כבר לא יהיה כל כך סלחן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ