בא בלילה: הבלוז האלוהי של לייזר לויד - ביקורת הופעות - הארץ

בא בלילה: הבלוז האלוהי של לייזר לויד

לייזר לויד נשמע כמו השילוב המושלם בין הנדריקס לקרליבך. מיכאל רורברגר, אתאיסט מושבע, היה בהופעה ונשבה בקסמו

מיכאל רורברגר, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיכאל רורברגר, עכבר העיר

ללייזר לויד יש אלוהים והאלוהים הזה שלו מציץ בגדול מתחת לכובע וזקן עבות. האלוהים הזה של לייזר לויד אוהב בלוז. מה זה אוהב? מת על בלוז. ללייזר לויד יש גיטרה. גיטרה אלוהית, הנדריקס סטייל. עכשיו תארו לעצמכם מפגש בין אתאיסט מושבע כמוני ל"דוס" מזמר באנגלית אמריקאית, מלווה עצמו בגיטרה מופלאה. ברור שנדלקתי. לא שחזרתי בתשובה, כי עם כל המיסיונריות המילולית של לויד ל"אהבת לרעך כמוך" (סיפורי נסים מתוך חייו הפרטיים), המוזיקה של לויד היא שכובשת ומנצחת. » לייזר לויד בהופעה - כל הפרטיםאפילו שאפשר להשוות את מכמני הבלוז לתפילות (ויש קשר), הרי שהאווירה בשבלול היתה רחוקה מרחק גלקטי מאווירת בתי תפילה למיניהן. להפך, הבלוז הזה של לויד הוא ביסודו של דבר בלוז אופטימי. נוגע בכל מה שקשור ליסודות ולשורשים של הז'אנר המדובר, אבל גם הולך הלאה לכיוונים עליזים, שמחים ורוויי הומור. עצם הנוכחות במופע של לויד מותירה את הצופה עם הרצון לנוע ולזוז בכיף אל מול תשפוכות של גיטרה מייללת, תופים מלווים ובס שמפמפם את הקצב אל תוך הלב והנשמה.כאן חייבים לציין את השניים שלצדו. משה דוידסון על הבס ואלימלך גרונדמן על התופים. שניהם עושים יופי של עבודה, ויחד עם לויד יוצרים יחידה הומוגנית של שירים מקוריים, משולבים עם שניים שלושה קאברים (הנדריקס, האריסון והתקווה). סדר השירים והתפתחותם הם אלתור של הרגע הנתון (אין סט ליסט להופעה), ולמרות שמדובר בשירים מקוריים, התחושה הכללית היא פמיליארית. כאילו שמעת אותם קודם רק עם סוויץ', והנה אתה בתוך משהו חדש. המאזין נזרק אל עברם של בי.בי קינג, פליטווד מק, רוברט ג'ונסון ואחרים, אבל גם יושב כאן ועכשיו באולם ההופעות המקומי, שותה בירה או ערק (אומרים על לויד שהוא מכור לערק ומשתכר לפני כל הופעה), ונגנב על האפשרות לנדוד אל עבר זמנים אחרים, ארצות אחרות ומועדונים אחרים. יש עוד הרבה לייזר לוידים כאלה שעושים בלוז בתוך מועדונים קטנים או גדולים. מדובר בשלוחה מקומית של משוגע לדבר, שיכול היה להיות גדול בעולם כי יש לו גיטרה נפלאה וקול סימפטי, אבל איכשהו נתקל ברב קרליבך ז"ל, הפך לדתי, עזב את ארצות הברית מכורתו, עבר לגור בבית שמש, התחתן וילד חמישה ילדים. כל זה לא באמת משנה כי עכשיו הוא כאן בשבלול, עם הכובע והזקן ונגניו הנלווים, עושה את הבלוז האישי שלו עם כל הלב וכל הנשמה, ומסיים עם תקווה ו"התקווה". לא סתם התקווה,  התקווה א־לה הנדריקס. עם כל היבבות, הסלטות והאקרובטיקה ההיא, אבל עם חיבורים למוזיקה חסידית ולביטלס. וזה הביא לי צמרמורת. למה? כי זה משלנו. לגמרי משלנו. עם כובע, זקן ונשמה טהורה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ