גאנז אנד רוזס בהופעה: פחות מסוכנים, הרבה יותר מקצועיים

זה אמנם לא ההרכב שהיה בארץ לפני 19 שנה עם סלאש, דאף וסטרדלין, אבל אם התוצאה הרבה יותר טובה, אז מה זה משנה? אמש בפארק הירקון, אקסל וחבריו החדשים עשו הרבה כבוד לשם "גאנז אנד רוזס"

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

בפעם האחרונה שהשמות "גאנז אנד רוזס" ו"פארק הירקון" הוזכרו באותו משפט זה לא הסתיים טוב. למרות שהגיעה לכאן בשיא הצלחתה ומילאה את גני יהושע ביותר מ-40 אלף איש, ההופעה ההיא של גאנז מלפני 19 שנה זכורה עד היום כעייפה ומאכזבת. הרבה עבר מאז על הקהל הישראלי ועל הרכב ההארד-רוק האמריקאי. האחרונים הספיקו להסתבך באינספור שערוריות ולהחליף את המקום שתפסה המוזיקה בסכסוכי אגו פנימיים מיותרים, מה שהוביל בסופו של דבר לתחלופה בלתי פוסקת של החברים,  ולעיצוב מחדש של צורתם הנוכחית. כיום, על אף העובדה שמההרכב המקורי נשארו רק השם והסולן הנצחי אקסל רוז, גאנז עדיין ממלאת אולמות. עם מכירות של יותר מ-100 מיליון אלבומים במהלך השנים, סיבוב הופעות הרוק הארוך ביותר בהיסטוריה ולהיטים שאף בר שכונתי שמכבד את עצמו לא שלם בלעדיהם למרות שעברו יותר משני עשורים מאז הוצאתם, אין סיבה שלא. אתמול הגיעו רוז והחברים למפגש נוסף עם המדשאות של גני יהושע. איך זה נגמר? בואו נבדוק קודם איך זה התחיל.

» לייב בלוגינג: כל העדכונים מהמופע
» גאנז אנד רוזס בישראל - כל הפרטים
» גאנז בלונדון: שואו מהרמות הגבוהות בעולם
» אקסל ואני: פגישה עם המעריץ מספר 1

ההצעה על ההזמנה למופע נשמעה מבטיחה: פסטיבל רוק קצרצר של יום אחד שכולל בעסקת חבילה את הרכב הרוק המקומי היהודים, הופעת חימום נוספת של Ugly Kid Joe הזכורה לטוב, ומנה עיקרית שיגישו אקסל רוז והחברים מ"גאנז אנד רוזס". למרות שהרעיון של הופעת צהריים בפארק מהווה שינוי מרענן לנהוג בארצנו הקטנטונת, נראה שהישראלים, בניגוד ל"יהודים", חששו קצת מהשמש הקופחת של תחילת יולי והשאירו את תום פטרובר, אורית שחף והחברים מול מדשאות ריקות למחצה. מי שבכל זאת הקדים והגיע דווקא נהנה. כשהיהודים סיימו ופינו את המקום לבאלאנס של Ugly Kid Joe היה זמן להתרשם מהבמה המכובדת שהוקמה בפארק, משופעת בקירות אימתניים של רמקולים שיעמדו בכל לבל של דיסטורשן, מסכי לד משוכללים ואינספור גשרי תאורה. כבוד על ההשקעה. את הזוגות שלידי, שניצל את הזמן ואת הדשא המזמין לקצת רומנטיקה זה כנראה פחות עניין. 

מדשאות דלילות, במה גדולה. פארק הירקון (צילום: נועה מגר)

כש–UKJ עולים ומתחילים לנגן כולם כבר על הרגליים, במיוחד בזכות וויטפילד קריין הסולן, שלא הפסיק לקפוץ ולהפעיל את הקהל שמולו, ולא התעצל ועשה את כל הדרך סביב הגדר ההיקפית של "טבעת הזהב" בכדי להגיד שלום וללחוץ ידיים באופן אישי לאלו שהצטופפו על הגדר מאחור. הרכב הפאנק-מטאל מהחוף המערבי שזכה להצלחה בתחילת ובאמצע שנות ה-90 וחזר לפעילות לפני כשנתיים הצליח להפתיע לטובה ולמרות השם והשנים שחלפו מימי הזוהר שלהם, החברים נשתמרו לא רע ונראו ונשמעו צעירים ואנרגטיים. התעוררות מיוחדת נרשמה (איך לא) בלהיט הגדול שלהם, Cats in the Cradle וכן בביצוע המצוין ל-Everything About You. עוד בלטה לטובה המתופפת הישראלית יעל בן זקן, שהחליפה את המתופף הקבוע של ההרכב, והצליחה להרשים ולשאת בטבעיות על כתפיה החשופות את כל הכובד של הגיטרות והבס שמעליה. כפיים. 

העיקר שניגנו את הלהיטים. אגלי קיד ג'ו (צילום: יוסי חלילי)

עם השמש ששקעה אט אט התחילו להופיע על הדשא עוד ועוד חולצות בשלל הדפסי "גאנז אנד רוזס" (מה שמעלה את התהייה האם לגיטימי להגיע למופע עם חולצת ההרכב שמופיע משל היה זה משחק כדורגל. התשובה: לא). עוד כיכב על החולצות למרות שלא נכח פיזית באירוע: קורט קוביין. לבסוף זה קרה. המסכים הקרינו את הלוגו, אקורד הדיסטורשן הראשון חותך את האוויר ולמראה פיצוצי הפירוטכניקה מצידי הבמה עלו שמונת החברים של "גאנז אנ' רוזס" מודל 2012. מאחורי, המדשאות כבר מלאות בהמון צוהל וכשאקסל רוז שואל "Do you know where you are?"  הידיים עולות לאוויר והצפארי שליד הופך בשניות לג'ונגל של ממש. וולקאם טו דה ג'אנגל. מכאן והלאה אין הרבה הפתעות – מיטב הלהיטים מכל התקופות (בלט בהיעדרו: Patience) שזכו לביצועים מרשימים ונאמנים למקור עם אינטרפרטציות והתאמות של הנגנים הנוכחיים של הרכב. כבונוס מגיעה מחווה קצרה לפינק פלויד עם Another Brick in the Wall וכן סולו דיסטורשן של "התקווה" שמגיע כחלק מחבילת הסיוע האמריקני.

המון נגנים על הבמה. גאנז אנד רוזס (צילום: נועה מגר)

הקול של רוז עדיין נשמע מצוין ומספק את היללות הבכייניות שכל כך מזוהות עימו, אבל את הבנדנה האדומה על הראש מסתירים היום כובע ומשקפי שמש שיחליפו כמה צבעים במהלך המופע. בכלל, החברים על הבמה (ובראשם כמובן, רוז) מחליפים תלבושת בחדר האמנים המוסווה על הבמה אחת לשני שירים בערך, בקצב שלא היה מבייש את מדונה. הם גם משתמשים בכל גיטרה כאילו היתה חד פעמית. אז נכון שגאנז מעולם לא הזניחה את הצד הוויזואלי, אבל באיזשהו שלב לא ממש ברור אם אנחנו צופים ברוק שואו או בפופ שואו. גם בשיא ההצלחה של סוף האייטיז ותחילת הניינטיז גאנז דיברה יותר לסוג מסוים של אנשים, כאלה שאוהבים את הרוק הכבד שלהם בתיבול עדין של מיינסטרים מתקתק. בשנת 2012, עם מספר כפול של חברים על הבמה ותעשיית מוזיקה שמקדשת את הטראש, הדבר מקבל משנה תוקף. אבל עם כל השואו-אוף, "גאנז אנד רוזס" עדיין יודעת איך עושים ומגישים רוק תוסס, אנרגטי ובועט. הכריזמה והסקס אפיל של סלאש, דאף וסטרדלין שפעם באה בטבעיות יחד עם תדמית "הלהקה המסוכנת ביותר בעולם" אולי כבר לא שם, אבל גם מי שהגיעו במקומם יודעים איך לגרום לקהל להרגיש צעיר שוב, לפחות לכמה שעות.

יודעים איך להגיש הופעה. גאנז אנד רוזס (צילום: נועה מגר)

בסופו של דבר, "גאנז אנד רוזס" עדיין מצדיקה את השם ומספקת מופע רוק מהודק, מרשים ואיכותי.  אם נחזור לטראומה ההיא ממאי 1993, הרי שעכשיו זה כבר מרגיש יותר טוב ומי שהגיע אתמול לפארק הירקון לא היה צריך להשתמש באשליות בכדי לצאת מרוצה. כל שצריך הוא רק להסתכל היטב על המציאות. לא בטוח ש"גאנז אנ' רוזס" של ימינו מתיימרת להיות זו של אז, אבל היי, גם אנחנו לא.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ