ההופעה של דה פול בבארבי: לפעמים מוזר זה גם טוב

ההופעה של דה פול בברבי היתה אינטנסיבית וחזקה, מארק אי.סמית נעלם והופיע כמו החתול החייכן מעליסה בארץ הפלאות. ביקורת הופעה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

הבארבי מלא. הקהל עומד שקט ודרוך. הופעות החימום האנרגטיות של ה- the schmoks  ושל להקת אלקטרה כבר הסתיימו. מבטא בריטי עולה ורועם. מציג את חברי הלהקה כמו בצד האפל של יד אליהו את מנצ'סטר. מהדהד בבארבי ולרגע דועך. את השקט שהוא מותיר מפר סרט מרצד. אוזי אוסבורן הצעיר של בלאק סאבאת' מוקרן על המסך. וידאו שנעצר וחוזר בזמן. מתעוות בבליל של מקטעים ומקצבים משתנים, שבורים, מקפצים שנדחסים כמו מתוך צינור. מתערבלים יחד לתוך עיסה מעיקה של ליידי גאגא, מדונה ומייקל ג'קסון הצעיר בעל הקול הדקיק, שחובש כובע אדום מגוחך.

עשרים ואחת שנה חלפו מאז שלהקת דה פול הופיעה כאן. היו אלו שנות התשעים של המאה העשרים הסכיזואידית. במבט לאחור אל עבר מועדון ה"רוקסן" שבו התקיימה ההופעה הקודמת של דה פול, זאת נראית תקופה דווקא משמחת. לא מעט דברים השתנו מאז. אצלנו בעיקר, הרוק חזר לשוליים. בקרב דה פול, חברי הלהקה, מלבד סמית' המנהיג, הוחלפו. גם העמודים השחורים של ה"רוקסן" הוחלפו. כאן בישראל עברנו לראות הופעות תחת נברשות ה"בארבי".

חברי הלהקה הצעירים המלווים את מארק אי. סמית, מנהיג הלהקה, עולים לבמה על רקע דמותה המעוותת המוקרנת של שינייד אוקונור. יחד איתם עולה נגינת הגיטרה המהירה, הבס- תופים האינטנסיביים והקלידים האנלוגיים הצורמים של אלינה פולו זוגתו הצעירה של סמית'. שלושה נגנים, צעירים, רציניים, מסודרים כמו יצאו מבית הכולבו של "מארקס אנד ספנסר". מסתירים מתחת לארשת הקפואה הבטחה לקול פנימי מטריד במיוחד ושדים מהגיהינום.

מארק אי. סמית עולה לבמה אחריהם. באיטיות. לוקח אותנו הערב למסע בפרשנות שלו לזמן. ועדיין, גם בגילו או במראהו המופלג הוא ממשיך להתל בנו. איטי ומזדחל  לו בהילוך שבע. הולך ולפתע נעלם ואז שוב מופיע כמו החתול החייכן מעליסה בארץ הפלאות. מגיח למרכז הבמה, אוחז בשני מיקרופונים. שר בצעקה מחדר האמנים, ועולה לבמה שוב עם חולצה חדשה לבנה ובוהקת. משרבב לשון של לטאה זולגת בירה, של ברים אפלוליים, ממלמל בשירה מרוחה. לרגע מקרב טייפ קסטה קטן אל המיקרופון, לרגע שולח יד לקלידים של פולו. לרגע  הוא אריק לביא. לרגע הוא חניבעל לקטר.

לרגע הוא חניבעל לקטר. דה פול בבארבי (צילום: ענבל צח)

 מי ימצמץ ראשון ואז, אולי כדי להכעיס. אולי על מנת שנקרא להם. עוד לפני שהגענו לאמצע ההופעה, הם יורדים מהבמה. נבלעים בחדר האמנים. נוגעים לנו בכוונה בלבן של העין. טופחים לנו בכוונה על העורף. גם אם אנחנו כבר לא משחקים את המשחק. נעלמים ואז שוב עולים. מבצעים שירים ממגוון תקופות גם מהאלבום האחרון, וגם מאלבומים שקדמו לו.

המקצבים המהירים והאנרגיה של השירים זולגים אל הקהל. בקרבת הבמה רוקדים פוגו. דוחפים. נוגעים ושוב עוזבים. המקצבים דומים והשירים אומנם מזכירים מאוד זה את זה אבל בעצם זאת המהות הבסיסית שלהם. הם תמיד היו כאלו. פשוטים, זועמים. גם בימים שבהם אלוהים היה צריך לשמור על המלכה, ולאנשים היו באף סיכות בטחון."I'm not your buddy " צועקים חברי הלהקה את המהות שלהם. אינם מביטים זה בזה, מישירים מבט אל הקהל, אך לא מסתכלים. שרים שירים מהאלבום האחרון ומאלבומים שקדמו לו. אחד הביצועים היפים היה לשיר hot cake מהאלבום האחרון, שאותו מלוות קריאות ה"אה אה או" שמרגישות יותר מכל מעין קריצה ל- London Calling של הקלאש.

לאחר ביצוע השיר reformation העוקצני מ-2007 שוב יורדים כל חברי הלהקה מהבמה. הקהל עומד בשקט יחסי. מדי פעם קוראים להם לעלות שוב לבמה להדרן, אך דבר אינו קורה. האור נדלק ומוסיקה עולה. ואף אחד אינו עוזב את האולם. במעין מאבק שקט של מי ימצמץ הפעם ראשון. לאחר לא מעט זמן הם שוב עולים לבמה. נראים מעט זעופים כמי שכבר קיוו למעט מנוחה. פולו הגננת האפלה שוב עם תיק יד אך גם הפעם לא מחלקת לנו מתוכו פרסים מזהירים של רעל. שואלת אותנו is there anybody there וצוהלת בצהלה עייפה של מי שכבר לא מתרגשת מקהל או מילדים ואומרת "yey!" , שמתחבר לביצוע השירwhite lightening   מאלבומם שיצא בדיוק לפני עשרים ואחת שנה, ובוודאי בוצע גם בהופעה ב"רוקסן", עם ברק שהערב אולי מעט פחות פוגע.

מה נסגר עם התיק? אלינה פולו (צילום: ענבל צח)

מארק אי.סמית אחז אותנו אמש ולקח אותנו למסע בתוך הזייה. מבלי לומר לנו, הקהל, דבר, הוא השליך עלינו ברק, חצה וגישר על פערים בזמן, בעשורים ובמאות. שיחק איתנו במחבואים. ניסה להרגיז ואולי לצעוק, בעודו מוקף בצעירים ממנו, דבר או שניים על תקופה שחלפה ואולי גם הרגיש צעיר יותר מאי פעם. מבלי לתקשר על הבמה, ומבלי לקחת בחשבון את הקהל שליד שנמצא במרחק פסיעה ממנו. וגם מבלי להתייחס או לדבר, קיבלנו הופעה אינטנסיבית, חזקה, אך גם לעתים לא מספיק מגוונת. ללא ספק מדובר בערב מוזר. ו- God save the queen. לפעמים מוזר זה גם טוב.

החולצה החדשה. מארק אי.סמית (צילום:ענבל צח)

»» קדימה אחורה - דה פול בתל אביב, העיר 8.10.90 מארק אי.סמית ודה פול כבר היו פה בעבר. חודשיים לפני פרוץ מלחמת המפרץ הם הגיעו למועדון רוקסן לשתי הופעות. יובל לוי כתב אז ב"העיר": סמית מוציא הרבה אגרסיות כמעט בלי לזוז: הכל מתרכז בפה, באף, בעיניים. והקהל קלט יפה את הבשורה.במקום לבעוט בתופעה הם רקדו, קפצו, צרחו, דרשו וקיבלו שלושה הדרנים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ