טל הנדלס, עכבר העיר אונליין

קיסריה זה סמל סטטוס. קצת כמו אייפון, אם אין לך את זה אתה לא נחשב. בשנים האחרונות במיוחד, אמנינו מייחסים חשיבות גדולה למעמד הזה, לעמוד על הבמה ולראות את היכל התהילה של הזמר הישראלי מתמלא. לא שיש שם איזו איכות יוצאת דופן. השירים לא יפים יותר, והכסאות בוודאי שלא נוחים יותר. ובכל זאת, זה שם קוד לאיכות. או יותר נכון, להצלחה. אחרי 25 שנים של פעילות, החליטו באתניקס שזה הזמן לעשות שריר ולכבוש בפעם הראשונה את קיסריה. להוכיח שיש פה להקה מצליחה, שעוד מותר להם להמשיך ליצור ולהיות לגיטימים. אם אייל גולן יכול, חשבו אלה שכתבו לו ועשו אותו למה שהוא היום, גם אנחנו יכולים. האמנם?» אתניקס בהופעה - כל הפרטים

לא נותנים לרקוד עם אלבום חדש ("געגועים"), כמה זמרות ליווי צעירות ורביעיית מיתרים, עלו אמש (שבת) אתניקס לבמה, מול היכל מלא עד אפס מקום. נדמה שהרוב המוחלט שהגיע עשה זאת לשם הנוסטלגיה, מופע סנטימנטלי שכזה. זכרונות משנות ה-90, כשפופ כמו של אתניקס עוד היה מענג. "מחר אני בבית" שפותח את הערב מכניס את כולם למצב התרגשות, להיזכר בתקופה אחרת. גם "כתם הפרי" מגיע מוקדם מהצפוי וממשיך את הקו. לשורה השנייה השתרבבה חבורת נערים לפני גיוס, נראה שהם מכירים כל פסע ושעל בקריירה של להקה שהתחילה עוד לפני שנולדו. "כשמתגייסים תמיד שמים את השיר הזה", מספר אחד מהם לחברו כשהוא מזהה את "התמונות שבאלבום". "תקשיב למילים", הוא מפציר בו.זכרונות משנות ה-90, כשפופ כמו של אתניקס היה מענג. אתניקס (צילום: תומר גל)

הנערים האלו סימלו אולי יותר מכל את מצב הלהקה. מהשורה השנייה הסמוכה לבמה הם ביקשו לפזר על כולם את אבקת הנעורים שלהם, אבל משום מה, ההפקה החליטה שבהופעה של אתניקס לא כדאי שיהיו ריקודים מתחת לבמה, וסדרנים קשוחים לא הפסיקו לוודא שכולם ישובים בכסאות כפי שנקבע. אפילו לעמוד במקום ולרקוד לא היה אפשר. נעורים כלואים בתוך כלוב, לא יכולים לפרוץ ולהתהלך חופשיים. גם זאב נחמה בעצמו שם לב לנעשה ומידי כמה שירים דאג להרגיע והבטיח שממש עוד מעט "נשחרר אתכם". קשה להבין מדוע סוהרי ההפקה החליטו במשך מעל לשעה ורבע להחזיק את הקהל במקומו. על הבמה רוח נעורים שכלואה בתוך להקת פופ זקנה, ובקהל חבורת נערים מעריצים הכלואים בתוך סביבה זקנה. מה כבר היה קורה אם היו משחררים את הפוחזים לרקוד קצת מתחת לזאב נחמה? שום נזק לא היה נגרם, להפך. אולי עוד אפשר היה להנות כמו שצריך.

למעשה, ההופעה כולה התנהלה בסימן החטאה. אם יש לאתניקס איכות משל עצמה זו וודאי היכולת להקפיץ ולהרקיד עם פופ קליל וקליט, למרות חוסר הכריזמה המדהים של זאב נחמה. סוג של מכנה משותף נמוך, אבל מהטובים שיש בקטגוריה הזו. שירי המועדון המוצלחים יותר כמו "קטורנה מסאלה", "ציפור מדבר" ו"תביא קצת דינרוס" הגיעו מוקדם מידי, עוד לפני ששוחרר הרסן, והקהל הגיע לנקודת רתיחה שאי אפשר היה לנצל אותה לטובת ההופעה. עד שהואילו בטובם לפתוח את השערים באמצע "ב.מ.וו. שחורה", הצופים חוו אנטי קליימקס כזה שכבר הוציא את כל הרוח מהמפרשים. רק הנערים מהשורה השנייה עוד שמרו על כוחם ודאגו שהלהקה לא תהיה בודדה על הבמה.והקהל הגיע לנקודת רתיחה מוקדם מדי. אתניקס (צילום: תומר גל)

לא מרשים לעצמם להתפרק עוד החלטה שגויה הייתה המבנה של ההדרן. החלק האחרון של המופע, בטח כשמדובר בלהקה עם רפרטואר ארוך, אמור להיות שיא, להשאיר את הקהל עם טעם של עוד, לגרום לו לזכור את מה שקרה כאן הערב. אז במקום לשמור את הלהיטים הגדולים שלהם לסוף, קיבלנו מין מחרוזת שירי איל גולן שאתניקס כתבו עבורו. ויש סיבה שהם נכתבו במיוחד בשבילו. נחמה הוא לא איל גולן, רחוק מזה. כשזה יוצא מפיו, שירים כמו "צאי אל החלון" נשמעים אנמים, שטוחים, ובלי שום איכות מיוחדת. ולהוסיף חטא על פשע, שיטת המחרוזת שדוחסת חמישה שירים בביצוע אחד מזכירה טקס סיום לא מוצלח של בית ספר תיכון.

גם הלהקה עצמה לא נראית באקסטזה. נחמה מאוד משתדל אבל לא מסוגל לייצר אינטראקציה אטרקטיבית עם הקהל. חוסר הכריזמה שלו הוא קומי כמעט. לפרקים הוא רוקד על הבמה עם כובע המצחיה המפורסם, מזכיר במעט את הדוד של הכלה שמככב בכל חתונה סטנדרטית. ויותר מהכל, לא בטוח שמישהו בכלל מבין שיש פה הופעה ולא חתונה, עם כל הכבוד לחתונות. ברגעים הנוצצים היחידים אפשר היה למצוא את "ג'סיקה" שהתפתח לטראק טראנס שאי אפשר היה להישאר אדיש אליו. גם "שיר ישן" המרגש עשה את העבודה. סוג של קינה לרגשות משפחתיים, הבטחון שביחסי אב וביתו. רגע טהור שהתעלה בהרבה על שאר חלקי ההופעה.קשה להבין מדוע ההפקה התעקשה להושיב את הקהל. אתניקס (צילום: תומר גל)

בסופו של יום כדאי לשאול את עצמנו מה אנחנו בעצם רוצים מאתניקס? פופ? הדור הצעיר עושה את זה יותר טוב, יותר מורכב ויותר מעניין. אמנים כמו שירי מימון, אביהו שבת ואפילו חן אהרוני, מסמלים משהו אנרגטי ועכשווי שלא מצליח לבוא לידי ביטוי בשירים הישנים של אתניקס. גם השירים החדשים שלהם נשמעים כמו אז, פרט להברקה רגעית פה ושם. אז אולי מזרחית? במקרה הזה יש מבחר גדול בהרבה של מבצעים מוכשרים ומרגשים יותר. לא צריך ללכת רחוק, מספיק להקשיב לביצועים של אתניקס לשירים של איל גולן או ל"אישה נאמנה" של ישי לוי כדי להבין שיש מקרים בהם עדיף להישאר עם העט ביד ולא להחליפה במיקרופון. כשהקהל זורם החוצה מההופעה לא ברור עם מה בדיוק הוא נשאר ביד. הרגשה של לא לפה ולא לשם, הכל הצידה, מחטיא את המטרה. לפעמים מותר להגיד תודה על זכרונות נעימים, תקופה יפה של עונג שכיף להיזכר בה, ולרגע אחד להפסיק לנסות לקלוע.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ