רוק עצמאות: מפגש בין דורי עם טעם של רוקנרול

מאביב גפן, דרך היהודים ועד כל החתיכים אצלי - גם אחרי כל השנים, רוק עצמאות הוא עדיין המופע הכי טוב להתבגר בו

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

החיים הם רצף של צירופי מקרים משונים. או גורל. או שניהם. כך יצא שמצאתי את עצמי עומדת על כיסא ממש לפני שבוע ומורידה מהארון העליון ערמות של ארגזים מאובקים, במטרה למצוא מסמך ישן חשוב. וכך יצא שבמקום המסמך מצאתי מעטפה ישנה ומאובקת ובה ערמת כרטיסים ישנים להופעות מפעם, פעם, לפני למעלה מעשור, בהם גם רוק עצמאות משנת 99. וכך יצא שפחות משבוע אחרי, או ליתר דיוק עשור וקצת אחרי, אני מוצאת את עצמי באותו אירוע רוק עצמאות שהפך מאז למסורת, זקנה ב-12 שנים, עם ערמת זיכרונות מאוכסנים בכמה ארגזים מאובקים בארון העליון, כאלו שעלו בערך חצי מחיר דאז והתחילו כמה שעות יותר מוקדם, אבל חוץ מזה כלום לא באמת ממש השתנה.

הריח של אמפיתאטרון ראשל"צ היה כריח ספריה ישנה המשמרת את הזמן בקפסולות מיוחדות. אפילו הכוכבים הגדולים מפעם עדיין שם. אביב גפן, למשל, למרות שקצת פנה למחוזות רחוקים, הוא מגיע לרוק עצמאות קצת עייף ועם זאת מאד רעב, בתוך סיבוב בינלאומי, אחד מני כאלו שהוא יוצא אליהם בשנים האחרונות בפני עצמו ויחד עם בלאקפילד. הוא עוד מתגעגע אנושות לקהל הישראלי ומפרגן, ושר, ומפעיל את הקהל יחד איתו, גם לרגל יום ההולדת שחוגג ממש באותו ערב. הסט שלו חורג בחצי שעה מהמתוכנן אבל הוא נאחז בבמה בכוח, כפליט ישראלי ששב לארץ אחרי שנות גולה ארוכות. אני נזכרת שפעם הייתי מגיעה במיוחד בשבילו ובשביל היהודים. לאחרונים, למשל, מאז 99 כבר יש ערמות קהל, אז הם עוד היו הבשורה המבטיחה של "הדבר הבא" והיוו את הפסקול של נוער מתנשק בפעם הראשונה ומורד את המרד הראשון כתגובה לתחושה שלא מבינים אותם ולא מקשיבים להם (ע"ע "איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא").  כולם מחכים כמעט ורק להם (ולדג נחש), אבל בינתיים יש כמה להקות דור חדש שם על הבמה שיום אחד אולי גם הם יפלו בקטגוריה הזו, של ההבטחה שמקיימת. בינתיים הן מציתות את האירוע בדם חדש, ברעב במה ובתשוקה שרק להקות חדשות יכולות להדגים. הדור החדש לשושלת בנאי מר "פאנק רוק אלישע", למשל, שקורץ לאחיו הבוגרים על אותה במה מעט מאוחר יותר  הם יוסלס איי.די שמגיעים גם הם מבוגרים בכמה שנים טובות ועדיין נשמעים בדיוק אותו דבר, לטוב, לרע ולגאוות הז'אנר. מאותו הז'אנר באים גם ה"שינס" שפותחים את הערב, צעירים הרבה יותר בגיל ובניסיון אבל לא מתביישים להראות לכולם מאיפה משתינים הילדים של היום. וכל החתיכים אצלי (גילוי נאות -שאיתם אני עובדת), שעם הרבה רוק ועוד הרבה יותר זיעה הראו גם הם איך עושים רוק'נרול בשנת 2011. ואם יש לכל אלו מקום במוזיקה של ימינו, בטח רק הזמן יגיד. השילוב הקדוש הזה בין פעם לעכשיו, בין ישן לחדש, מלבה את רוק עצמאות ומטעין אותו בתקווה לעתיד מוזיקלי טוב. שתי במות ניצבות זו לצד זו, להקה יורדת ולצידה מתארגנת הלהקה הבאה, כשזו יורדת זו עולה בבמה שלצידה, אף מופע אינו מתנגש, כולם ביחד בשורה אחת של אמנים, קטנים לצד גדולים, מקבלים את המקום שלהם. טוב שיש יתדות יציבים להישען עליהם כאורים ותומים של מהפכת הרוק שהייתה פה בארץ בשנות ה-90, וטוב לדעת שכשהיתדות יתיישנו - יתמכו בהם מוטות ברזל חדשים עם טכנולוגיה שעוד לא הייתה קיימת בשנים עברו. כי סאקרים לא מתים, הם רק מתחלפים. ובינתיים, הקהל שואג את כל המילים ללהיטים של להקות שחלקן קמו טרם זמנם בכלל , תורם להבנה שהרוק חי, קיים ובועט, לפחות פה עכשיו באירוע העצמאות.לכוכבים הוותיקים חברו מאז גם שמות עולים חדשים, שלנו היום נראים כאילו הם כאן מאז ומתמיד. רד מרד בנד שפורץ בחוצפה ובשנינות חצי אמריקאית חצי ישראלית להציג את המוניקה ולבקש את הסקס. גם הוא זוכר שכשהיה צעיר הרוק עוד  היה חי ובועט. גם הוא אומר שכנראה זה גם ככה כיום אבל הוא הגיע במיוחד לראות אותו מתאבד על הבמה בסוף הערב. יוני בלוך את אפרת גוש מתגלים כחיות במה ומגיחים למופע שמשלב בין ילדותיות חנונית לבין סקס שופע, קשר בעייתי שזורק לאסוציאציות מתסביכי אדיפוס ואלקטרה, שגם הם מבריקים בין תגליות הדור החדש באנרגיות סוחפות ואותנטיות בריטית שלא מתפרשת לשתי פנים, אבל מתקבלים בקרב הנוער הספקן כמשהו קצת שונה בנוף שעדיין לא אומץ עד הסוף.

מוניקה סקס חזרו לקשט את רשימת ההדליינרים עם שובם השנה באלבום החדש והמחובק שלהם, כאילו מעולם לא עזבו. זה יכול להיות מעייף לשמוע את מוניקה כל כך הרבה שנים, אבל חיבה ישנה ליהלי סובול פיטר רוט ושחר אבן צור פלוס אופטימיות נוסטלגית שהזרקתי לווריד שנייה לפני היציאה מהבית, עזרו להתחבר מחדש ולמצוא חן במונוטוניה. גם יהלי חש בזקנה קלה בקרב הקהל שמעדיף לשבת בדשא על מחצלות שהביא מהבית, פחות בעניין של לבעוט. אבל ב"על הרצפה" הם כולם רצים למטה, מתחברים להמונים שבקרבת הבמה. יש כמה המנונים ישראלים שלנצח יחרטו כמשפיעים.מרסדס בנד, היהודים, ירמי קפלן והדג נחש סוגרים את האירוע במופעים שכבר לא אראה. כנראה שבגיל 17 היה הרבה יותר קל לחכות לסוף, להמתין בצפייה למופע הזריחה. אני יודעת שירמי יקלל, שיוסלס יקפיצו, שמרסדס ירגשו, וברור לי לגמרי שהיהודים כרגיל יביאו את ה-הופעה של הערב, עם אנרגיות לא מתכלות ומופע שיהיה צעיר כמו אוזי ואיגי כנראה גם בעוד 20 שנה. אבל אני, אני חוזרת הביתה. חוזרת עם בהלת זקנה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ