אלטון ג'ון בהופעה: עם פסנתר גדול ומעט הפתעות

עם קבוצת נגנים שנשלפה משנות ה-80, ג'קט מעוטר בפיאטים ופסנתר כנף ענק עלה הערב סר אלטון ג'ון על הבמה באיצטדיון רמת גן. התוצאה הסופית הייתה מוכרת ואהובה, אך לא מעלפת או חסרת תקדים. צפו במצגת 

טל לוין, עכבר העיר אונליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר אונליין

"אנחנו עושים מוזיקה שתפיץ אהבה ושלום, לא ניתן לאף אחד לעצור אותנו מלהופיע כאן". את המלים האלה אמר אלטון ג'ון בתחילת ההופעה - ובכך קנה את עשרות אלפי האנשים שהצטופפו הערב באיצטדיון רמת גן. לאחר גל הביטולים הדרמטי של השבועות האחרונים, עצם עלייתו של סר ג'ון לבמה היתה מרגשת עבור הקהל יותר מההופעה עצמה. אלטון ג'ון בישראל - כל הכתבותאלטון ג'ון בהופעה - דקה אחר דקה דיווח מהשטח

אבל היו עוד סיבות להתרגש. אלטון ג'ון הוכיח בפעם המי יודע כמה שהוא אחד הזמרים והפסנתרנים המשובחים בעולם. קולו היציב לא סטה לרגע מהטון, או הראה סימני צרידות חלילה. הפסנתר שלו נשמע לא פחות ממעולה, והצליח להפיק צליל מדויק וחד גם באיצטדיון הפתוח. הסאונד היה סביר, ובוודאי שהבליט כראוי את השירה של המאסטרו. ויש את השירים, כמובן. החל מ-Goodbye yellow Brick road, ו-I Guess that's why the call it the blues הקסומים, דרך Sorry הקיטשי וההכרחי, וכלה ב-Crocodile Rock המקפיץ ו-Your song שתמיד כיף וטוב לשמוע אותו.

בסיום כל שיר הוא קם, הסתובב על הבמה ועודד את הקהל הנרגש להריע לו שוב ושוב. ואכן, בכל המובנים הללו, ההופעה שנתן הערב אלטון ג'ון רואיה לתשואות. בהחלט ייתכן כי לקהל המעריצים הרב שהגיע חיכה מוצר התואם את כל הציפיות. העיבודים היו דומים ברובם המכריע לאלה של האלבומים, ובכך סיפקו את מה שקהל מעריצים רוצה יותר מכל - את המוכר והאהוב, בלי התחכמויות. ההפקה המוזיקלית נעה בהתאמה בין סבנטיז לאייטיז, עם קריצה לניינטיז. על הדרך היו הרבה-הרבה אלתורי פסנתר מרהיבים, נגיעות יפות של ג'אז, בלוז ורוקנרול. (צילום: מנחה נופה)אבל בהרבה מובנים אחרים, המופע של אלטון ג'ון לא היה מעלף או עוצר נשימה. נעשו בו מיני בחירות מוזרות, שאולי משרתות את הניסיון להגיש "מוכר ואהוב", אך מפספסות המון בדרך. קטעי הוידאו השונים, לדוגמא, שרצו על המסך הגדול מאחורי הלהקה, היו בעיקר מביכים. אם כבר אנימציה, אז שיהיה ברמה. כך גם סדר השירים, שבו רק אחרי כחצי שעה בוצע שיר מוכר יחסית. הקהל אגב, הגיב בהתאם.איכשהו, באיצטדיון אליו נוהרים כ-50 אלף איש, להופיע רק עם חמישה נגנים (שתי גיטרות, תופים, פרקשן וסינתיסייזר) היה נראה מעט משונה, במיוחד כשהם נראים כאילו נשלפו היישר מהאייטיז, כולל השיער הארוך וחולצות המשי חושפות החזה. בתוך כך, העיבודים הכל כך שגרתיים, השאירו תחושת החמצה. לא עדיף היה לקבל את Sorry בליווי רביעיית כלי מיתר במקום לצלילי קשת שהופקו ממחשב? או להבדיל את Sad Song עם כמה בראסים? או במילים אחרות, כבר הגעת, כבר קנינו כרטיס, למה לא עד הסוף?אלטון ג'ון ואחד מהנגנים שלו - מישהו אמר שנות ה-80 ולא קיבל?

צריך כמובן לומר שעל החוסר הזה מתאמץ סר ג'ון לפצות בביצועים מרהיבים עם מה שכן יש לו. וכאן חוזרים לפסנתר, שהוא למעשה לב ליבה של ההופעה הזו. אין ספק שבעידן של פירוטכניקה ותלת מימד, מדובר באקט אמיץ ובכלל לא מובן מאליו. לעיתים אמנם היו הקטעים המוזיקליים ארוכים מדי, ויצרו תחושה כאילו ההופעה ארוכה יותר ממה שהיא באמת, אך בסה"כ היה זה תענוג צרוף. ואולי דווקא בשל אותו פסנתר, אחרי שההופעה הסתיימה בשלום, ואפילו זכינו למפגן זיקוקים מרשים, אפשר לפחות לשאול - אולי מוטב היה לקיים אותה אי שם באולם סגור, שבו אפשר באמת לרעוד מהתרגשות מהופעה שכזו. אלטון ג'ון בישראל - כל הכתבות 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ