הפט שופ בויז לא נתנו את מופע שיא הרגש

המופע המרהיב של הצמד המיתולוגי זגזג בין להיטים אהובים שהרימו את היכל נוקיה ובין שירים חדשים שהחזירו את הקהל לכיסאות. העיקר שאופציית הווידאו באינסטגרם עבדה שעות נוספות

ערן לאור, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פט שופ בויז בישראל 2013
צילום: מנחה נופה
ערן לאור, עכבר העיר

היה מאוד יפה אתמול בהיכל נוקיה. אין הרבה הופעות, בטח בזירה המקומית אבל גם בזו הבינלאומית, ששמות דגש גדול כל כך על מה שנהוג לכנות - ולא תמיד במידת הכבוד הראויה - תפאורה: וידאו־ארט, תלבושות, לייזרים, אביזרי במה, רקדנים ועוד.

ולכן, רגע לפני שמתחילים לדבר על ההופעה של הפט שופ בויז, כדאי לציין פיצ'ר טכנולוגי, שעליו ניל טננט וכריס לואו דווקא לא אחראים אבל היה הבולט ביותר בערב - אופציית הווידאו החדשה באינסטגרם. גשו ל־#petshopboys באפליקציה שבסמארטפון הקרוב לביתכם (או לחצו כאן) ותוכלו להיווכח שאם יש מופע שכמו נתפר במיוחד עבור הגרסה החדשה שלה, זהו סיבוב ההופעות החדש של ההרכב, "Electric", שמלווה את האלבום בעל השם הזהה שעתיד לצאת בעוד כמה שבועות.

המופע מורכב מארבע "מערכות", במהלכן מחליפים השניים כהרגלם תלבושות מוזרות ומוזרות יותר, מלווים בשני רקדנים עוטי מסכות משתנות ונתמכים בקליפים ובמשחקי תאורה מושקעים ומרהיבים שעטפו כל פינה באולם. הודות לכך, גם מי שלא ישב או עמד למרגלות הבמה אלא מצא את מקומו ביציעים, לא הרגיש שפספס משהו.

הלהיטים הרימו, האחרים פחות

פט שופ בויז בישראל 2013
צילום: מנחה נופה

ארבע שנים אחרי הביקור האחרון פה, עם הטור "Pandemonium" שליווה את האלבום המשובח "Yes", סירבו הפט שופ בויז להיענות לקריאות לבטל את הופעתם בשל סיבות פוליטית ושבו אל הקהל הישראלי האוהב. הוא, מצדו, התמקם באלפיו בכסאות אולם הכדורסל - לא המיקום הטריוויאלי (ויש שיאמרו האידיאלי) להופעות מן הסוג הזה - וחיכה למנת הלהיטים של הצמד כדי לעמוד על הרגליים, אולי גם להזיז אותן קצת.

וברגעים שזה קרה - ב"Suburbia", "It'a a Sin", "Domino Dancing", "Go West", "Always On My Mind" ו"West End Girls", כמעט מיותר לציין - ההיכל התרומם ממש כמו בימי חמישי מוצלחים של הקבוצה בצהוב שמשחקת בו. אפשר אפילו להגדיל ולומר שמאז ימי עודד קטש ודורון שפר, לא הצליחו שני גברים לבנים ורזים להלהיב את ההיכל, עד שהגיעו לשם טננט ולואו.

פט שופ בויז בישראל 2013
צילום: מנחה נופה

הרגעים האחרים, לעומת זאת, היו שייכים באופן טבעי וצפוי לשירים הפחות מוכרים או המצליחים או המוצלחים (או גם וגם וגם), מהאלבום הקודם "Elysium" ומזה שייצא בחודש הבא. הדאנסיים והמסיבתיים שבהם - השילוב בין "One More Chance" ל"Face Like That", למשל - עוד הצליחו לחלץ מהקהל את ההתלהבות הנדרשת, אך האחרים והרגועים יותר, כמו "Leaving", "Invisible" והחידוש ל"Last to Die" של ברוס ספרינגסטין, החזירו אותו למקומות והותירו רק את מוכרי הטילונים והארטיקים (בכל זאת, אולם ספורט) לטייל בין המעברים ולנופף במרכולתם. רק חסר היה שיתחילו לצעוק "3 ב־10, אני הולך!" כדי להשלים את התמונה.

התמהיל הזה, שערבב למשך כשעה וחצי בין להיטים נצחיים ואהובים ובין כמה שלעולם לא יצליחו להיות כאלה, גרם לתחושות מעורבות בסיום. זו היתה הופעה טובה, טובה מאוד, בסטנדרטים המקצועיים הכי גבוהים שיש, אבל משהו שם היה חסר, כנראה במדד הרגש.

"נו, הרימו או לא הרימו?", היתה השאלה שנשאלה הכי הרבה מחוץ לנוקיה - לא רק מצד הקהילה הגאה שהראתה נוכחות מרשימה באולם, כיאה להופעה של להקה שהפכה ברצונה או שלא ברצונה לגיי אייקון - אך היא נותרה ללא מענה חד משמעי. אבל היה מאוד יפה. על זה כולם הסכימו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ