בא בלילה: שני קדר עם שירים של פוסט-מחאה, פרה-אסון

הזמרת והיוצרת חברת הקולקטיב המוזיקלי We Are Ghosts מתגלה כמנהיגת להקה מצוינת וסוחפת שיוצרת שירה אישית, כואבת ולפעמים אפילו פוליטית

מיכאל רורברגר, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל רורברגר, עכבר העיר

סקר קצר בקרב מעגל חברים מצומצם מגלה שמעט מאוד יודעים על קיומה של שני קדר. בעצם אף אחד מהם לא יודע. ומכיוון שכך, אפתח בכמה מראי מקום ולו על מנת לחסוך לקוראי המדור את הצורך לדלות אינפורמציה ממקורות מפוקפקים נוסח ויקיפדיה (נו טוב, גם אני הצצתי לשם). אז ככה, קודם כל קדר היא זמרת (נו בטח!), אבל לא רק זמרת אלא גם אמנית/מעצבת, ולראיה העטיפה הנפלאה והמקורית של אלבומה החדש (אחרי שבע שנים): קרטון מתקפל שעליו נמר ניצוד, חצים תקועים, שחור עוטף, וטיפות דם מטפטפות. לאלבום קוראים "ניהול מצבי משבר", הוא אלבומה הרביעי סך הכל והשני שכולו שלה (הראשון היה בשיתוף פעולה עם עמרי לוי והשלישי היה אלבום קאברים), ולכבודו התקיימה הופעה בלבונטין.

» לא מפחדת מהפוליטי - ראיון» שני קדר בהופעה - כל הפרטים

שני קדר שייכת גם להרכב אחר - We Are Ghosts. מי שמכיר יודע שחבריו מתפקדים כפרויקט נגנים קולקטיבי, מוזיקאים שמתאספים רנדומלית, מתיישבים, מנגנים, שרים ומקליטים אלבום. יצאו להם כמה וכמה שכאלה. החבר'ה של WRG משתפים פעולה עם קדר בהפקת והקלטת האלבום וגם בהופעות הנלוות. בערב ההופעה בלבונטין הצטרפו אליה בנגינה בנימין אסתרליס ("מורפלקסיס", מפיק האלבום ומשתף פעולה צמוד) על הגיטרה וקיטים אלקטרוניים למיניהם, אורי דרור על הבס, דני רווה על התופים ומיכל שני על קלידים וקולות רקע.

כעס עצור שיוצר מוזיקה מעניינת. שני קדר (צילום: אורן זיו)

את סוג המוזיקה שלה מכנה שני כ"פופ חרדתי" והייתי מוסיף: רוק רציני, מוזיקה חברתית, גאראג' פוליטי, רוק אכפתי. תבחרו אתם. ועכשיו להופעה. לאט לאט מצטבר קהל. קריאות הביניים מרמזות על נוכחות מוגברת של חברים טובים, אבל לא רק. קדר מתפקדת כמובילת להקה, מה שאומר שהלהקה כאן חשובה לא פחות ממנה, והיא (הלהקה) מצוינת, סוחפת, עם כוח בלתי נדלה של נגינה. כזו שרצה על מישורי צליל משתנים, עולה, יורדת, מחברת ז'אנרים, מוסיפה אפקטים (כמו ב"חור באדמה", מהשירים הבולטים בהופעה), לרגע רגועה, לרגע מתפרצת, ותמיד צמודה חזק לקדר. וזו מופיעה יחפה, מלווה עצמה בגיטרה, שרה שירה כואבת, אישית, פוליטית, מתלבטת, מתבוננת במצבים קיומיים של חוסר תקווה במדינה כמו שלנו, פוסט מחאתיים, פרה אסוניים. משהו כזה.

למרות ההסתמכות על האלבום החדש, יש בהופעה גם יציאות לכיוונים אחרים. שירים באנגלית מאלבומה הראשון, "Bloodlines", וגרסאות כיסוי לשירים של ואן מוריסון וקרול קינג. מכל מקום, ההופעה מרשימה, יכולה להיות מהודקת יותר רעיונית (ללא השירים מהאלבום הראשון), אבל גם כך, התחושה עם סיומה היא של כובד ראש, כעס עצור, רגישות פנימית, רצינות אמנותית, וכל זה עם אחלה של מוזיקה מעניינת.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ