בא בלילה: ערן צור לא נוגע

ערן צור שוב מתחבר למוזיקה קלאסית. באלבום זה עובר יפה מאד, אך במופע, למרות היופי הויזואלי והתאורה הרומנטית, הוא פשוט לא מצליח לרגש

מיכאל רורברגר, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל רורברגר, עכבר העיר

כשערן צור סיים את ההופעה עם "נשל הנחש", חלפו עברו במוחי שתי שאלות עקרוניות: 1. האם נכון שכוכב הרוק מת? 2. האם נכון שמדובר כרגע בפעולת מיחזור אחת יותר מדי?» ערן צור בהופעה - כל הפרטים» ערן צור חוזר עם ביצועים קלאסיים לשיריו

לפני כשנה, כששיחזר בזאפה את האלבום "עיוור בלב ים", מלווה במקהלת הילדים העפרוני, התרגשתי. כעת, מול אנסמבל מיתר ועיבודים קלאסיים לשירים מוכרים וידועים, סברתי לתומי שאתרגש אפילו יותר - ולא כך היה. איכשהו נותרתי ספון במושבי ליד הבר של רדינג 3. סקרן כן, נהנה כן, מתרגש - לא. רציתי, וזה לא קרה. רציתי, כי האלבום החדש ("ערן צור ואנסמבל מיתר") שהקדים את ההופעה עשה לי את זה. פוצצתי ווליומים בבית, הזלתי דמעה, אמרתי "וואו" וזירזתי צעדי אל עבר הווניו המלוקק של רדינג 3, ולו על מנת להיסחף מחדש בחוויה הביתית של אלבום מפתה. היה יפה. יפה ויזואלית. יפה לאוזן. נגני האנסמבל מצדו האחד של הבמה, סטנדים, תווים, מנצח (זיו קוז'יקרו). תאורה רומנטית. מן הצד השני מתופף (אסף רוט) וקלידן (עמית דולברג, מיסד האנסמבל ומעבד החומרים), ובתווך, מיודענו ערן צור, חגיגי, מעונב, מחויט באדום ושחור. היתה גם תפאורה. מינימלית, טיפות אדומות מפוסלות, מטפורות של דם, זרע ומה שביניהם, משתלשלות מן התקרה (הקרדיט לאמן גיל יפמן), הכל מוכן להופעה עם תווית של שונות ומיוחדות. וכאן נשאלת השאלה הנוספת, כמה מיוחד זה היה? כמה מיוחד זה יכול להיות? כי מעבר ליופי הוויזואלי ציפיתי ליותר.

חגיגי ומחויט. ערן צור בהופעה (צילום: אורית פניני)חיבורי רוק־קלאסיקה נעשו כבר בעבר. המון כאלה (סגול כהה, הצ'רצ'ילים, אסף אבידן). פטנט ידוע מראש. אז הנה גם צור מצטרף לרשימה. הוא התחיל את זה בפסטיבל הפסנתר 2011, וממשיך לאור ההצלחה דאז בסדרה של הופעות, מלוות אלבום מסכם עניין. מטפטף בטהובן ל"עם הזמן", מחבר "קונצ'רטו דה ארנחואז" ל"בלילות של ירח מלא", בעוד נגני אנסמבל מיתר למוזיקה מודרנית מצרפים מיתרים, כלי נשיפה וקלידים, ולשירים המוכרים מתווספות שכבות של צלילים חדשים שלא היו שם קודם. רק מה? זה מוזר. כי במקרה הנוכחי, הטירוף של ערן צור - ובדרך כלל הוא עמוס בטירוף כובש - מתמתן. השירים אותם שירים. הסיפורים אותם סיפורים ("ג'ינס או תרנגולים") וערן כמעט אותו ערן. אבל איכשהו, גם פחות ערן. האיפוק היחסי מפריע, הקלאסיקה מוסיפה עניין. אבל מה, גם מכניסה את צור לאווירה "רצינית" יותר, והסיפורים (קטעי המלל) תופסים זוויות של פופולריות נוסח "פטר והזאב". נכון, היו לי ציפיות, ונכון שקונספציות פרטיות לא חייבות לעבור אל האמן המדובר. ובכל זאת הקהל נלהב, ומחיאות הכפיים מלוות בנאמנות שירים נצחיים כ"תמונה אימפרסיוניסטית", "פרפרי תעתוע" ו"המנון לאדישות", וזה בסדר, הצליח לו.אפילוג: השירים של ערן צור נדבקים לראש, נכנסים עמוק לנשמה, ולא משנה אם מדובר במיחזור, שיחזור, או ניסיון לעשות את זה קלאסי. העובדה היא שגם ימים אחרי, האני האחר שלי לא מפסיק לזמזם לעצמו את השירים. וגם זה בסדר.

ערן צור ואנסמבל מיתר, ה' 7.2. רדינג 3

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ