בא בלילה: הנשמה הגדולה של פונץ'

אצל פונץ' הדברים עובדים אחרת. רחוקים מרחק ניכר מספר ה"איך להיות זמר מקובל". עובדים על האמת הפנימית של להקה שמאמינה בעשייתה, שלא בוחלת באמירה פוליטית מחאתית, שיודעת בדיוק לאן פניה מועדות

מיכאל רורברגר, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל רורברגר, עכבר העיר

ממוגנט לשקט שלפני, לרחבה שמול הבמה, להמון שהולך וממלא את תמונע, קהל בוגר, כמה וסקרן, לקראת ההשקה הנוכחית של אלבום חדש. 28 שנות פונץ'. ארבעה אלבומי אולפן, אינספור הופעות ועוד אלבומי סולו של יוסי בבליקי והאחרים. כל אלה מאחוריהם. עכשיו הם עולים, שישה פונצ'ים רעננים, עם "רמז לעתיד", אלבום חדש וחמישי במספר, שהולך וגדל עליך מרגע לרגע.» פונץ' בהופעה - כל הפרטים

כן, היו שירים מאלבומים קודמים, ובטח שניגנו גם את "חייל אמריקאי במיטה" ("עדינה") ואיפשרו גם שירה בציבור עם "נדמה שישוב". אולי מתוך הכרח, אולי כי כיף להם לבצע אותם. מכל מקום אלבום הקונספט החדש תופס, מאוד תופס. אז נכון שהם לא ביצעו את כולו, בכל זאת, לא קל לשמוע אסופת שירים חדשים לראשונה בחייך. כמו כל אלבום חדש, זה דורש מאמץ. רק שבמקרה של פונץ' השירים מעוררים עניין ודי מהר. החל ב"משחקי מלחמה" הפותח ועד ל"רמז לעתיד" האחרון. ולא משנה שיוסי בבליקי צרוד, ולא משנה שדנה בקר, הזמרת שלצדו, לא היתה עוברת את מבחני האודישן של "דה ווייס". כי כאן אצל פונץ' הדברים עובדים אחרת. רחוקים מרחק ניכר מספר ה"איך להיות זמר מקובל". עובדים על האמת הפנימית של להקה שמאמינה בעשייתה, שלא בוחלת באמירה פוליטית מחאתית, שיודעת בדיוק לאן פניה מועדות.

בשביל אלה לא נחוצים קולות וירטואוזיים, בשביל אלה יש את הנשמה וההתלהבות, ואת אלה מספקים הפונצ'ים במיטבם. בבליקי והאקוסטית שלו במרכז, מקפץ בין מיקרופון לעמדת הקלידים, לצדו בקר כזמרת ליווי אבל גם עם קטעי סולו מצוינים משלה ("הקיץ המר") ונוכחות בימתית חזקה. מרתקת, ממושקפת, חלק עכשווי בלתי נפרד של הפונץ' החדש. ויש גם את בועז כהן, הפקיד שעל הפסנתר (לצד בקר "הספרנית", דמותו הלא רוקנרולית מקרינה ביטחון משרדי מצוי), ויש את שימי בן לולו המתופף המצודד, ואיתי מאור הבסיסט, ואלי שאולי על הגיטרה החשמלית. שד בלתי נלאה, גונב לרגעים את ההצגה, אחראי יחד עם בבליקי לחלק נכבד מהלחנים.לא היו עוברים אודישן. פונץ' (צילום: אורן זיו)

התחושה העוטפת אינטליגנטית, רצינית, ויחד עם זאת גם תוססת וסוחפת. בבליקי נע וזע, מקפץ ומניף ידיים, ולא, אל תדמיינו את מיק ג'אגר. התזוזות שלו, עם כל האנרגיות המלוות, עדינות כמו המוזיקה, מתורבתות, מרוסנות משהו, מקבילות לכך שהמסר המילולי חשוב אולי אפילו יותר מהשואו הבימתי.

והנה הסיפור של "רמז לעתיד". מדובר באוטופיה חלומית, המשך עקיף ל"האגרוף", אלבום הסולו האחרון של בבליקי. מין ציוויליזציה שבה כולם מהלכים מתוך שינה, לכולם יש זיכרון מעומעם של אהבה ענקית שנעלמה. כולם ממתינים למשהו אחר שיקרה בעתיד, שהאהבה תחזור, שיתעוררו. זה הסיפור בקצרה. ולא, אל תתפסו את ה"אהבה" הזו כאהבה רומנטית. מדובר בדברים יפים אחרים שהיו כאן אצלנו ונעלמו. אם נרצה, אפשר לשנות מציאות. לתקן את המעוות. זה מה שבבליקי וחבריו היו רוצים שיקרה. על זה שרה פונץ'.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ