בא בלילה: לטוב ולרע, הגירלס באים לעבוד

שרון קנטור וחבריה ללהקה הם כולם מוזיקאים מוכשרים בזכות עצמם, עושים את העבודה כמו שצריך. הבעיה היא שהם עושים את העבודה. ולעשות את העבודה זה לא תמיד מספיק

מיכאל רורברגר, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל רורברגר, עכבר העיר

הדבר היפה אצל דה גירלס זו העובדה שאין להקה כזו. בעצם יש, רק שמאז החימום לאיגי פופ ביולי 2007 משחקות דה גירלס מין משחק מחבואים כזה של הנה אנחנו, הנה אנחנו נעלמות, הנה אנחנו שוב. וזה יפה. כי אם מישהו התגעגע לגירלס ושכח את קיומן, הוא יגלה ששום דבר לא נעלם, האופק גדול ורחב, ושרון קנטור, המנהיגה המדליקה, ממשיכה לעשות הכל כדי שלא נשכח אותה. למשל הופעת כריסמס בלבונטין 7, שמוגדרת בתוכניית המועדון כמסיבה "גם ליהודים" עם חימום סימפטי (ה־1840's). את מיעוטו היחסי של הקהל אפשר לתרץ ברלוונטיות הרוקנרולית של הלהקה, או בעצם בחוסר הרלוונטיות העכשווית של להקה ששורשיה טמונים אי שם ברוקנרול עתיק נוסח כריסי היינד (הפריטנדרס), פי.ג'יי הארווי, וכל הלהקות הנשיות הפוסט פאנקיות, ניו ווייב, שעשו את שלהן ונכנסו לצל ההיסטוריה. זה עדיין לא אומר שקנטור וחבריה להרכב לא מהנים. להפך, הם אפילו מלהיבים לרגעים. יש את האנרגיות, יש את הרוקנרול, יש את הפידבקים, הדיסטורשנים והרבה "פאק, פאק, פאק". הפידבקים, הדיסטורשנים והרבה "פאק, פאק, פאק". הגירלס (צילום: אורית פניני) מצד שני, הופעה של דה גירלס משולה ללהקה שכבר עשתה את שלה, התפרסמה מעט באירופה, הנפיקה אלבום בגרמניה ("Talk to the Pervert", 2005) ועוד אחד שיצא לא כל כך מזמן ("Sick of Seeking", 2011) ושרדה. אז עכשיו במקומו של גיא שמי (אינפקציה, מרסדס בנד), הגיטריסט שפרש, יש את רם אוריון, וכרגיל הוא מצוין ומושך תשומת לב. לצדו עומדים ותיקי ההרכב: חגי פרשטמן (מונוטוניקס) על התופים ואדם שפלן (איטליז) על הבס, ואלו, מוזיקאים מוכשרים בזכות עצמם, עושים את העבודה כמו שצריך. הבעיה היא שהם עושים את העבודה. ולעשות את העבודה זה לא מספיק. כי עם כל הרצון הטוב של קנטור לכבוש את הערב עם אסופת שירים מקוריים וכריזמה בימתית, הלהקה המלווה עושה רושם של "היי, באנו לעבוד, ואנו מבטיחים שנעשה את זה טוב". הכוח הפמיניסטי עושה את שלו בפרונט, יש עליות ויש ירידות, יש התפרצויות וזעקות וצעקות וסקסיות (הכל באנגלית), ויש להקה מלווה. אבל איכשהו התחושה היא שהביחד האוטופי לא כל כך מסתדר. לא בכל השירים, בחלקם כן. הנה הופעה עם כמה שירים מצוינים וכמה פחות, ופינאלה אדיר וארוך של קטע אינסטרומנטלי פסיכדלי, גאראג'י, נויזי, רוקנרולי, שבו כולם אוחזים גיטרות ותופים ומתחרעים על הלבונטין כאילו היו מיי בלאדי ולנטיין וספייסמן 3 יחד בחיבור לאמפליפיירים ורצפה ותקרה. הלוואי שקטעים כאלה היו שם גם לאורך ההופעה כולה, אבל מה, הגמירה הזו בסוף ניצחה את הפורפליי, ולא בטוח שזו היתה הכוונה המקורית של דה גירלס.

» The Girls. ג' 25.12. לבונטין 7

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ