יהונתן גפן בפסטיבל הפסנתר: שילוב בין קסם לנרגנות - ביקורת הופעות - הארץ

יהונתן גפן בפסטיבל הפסנתר: שילוב בין קסם לנרגנות

מצד אחד גפן עצמו מקטר על כל העולם ומזכיר לנו איפה אנו חיים, מצד שני סיון טלמור וורד פיקר עם השירים הישנים שכתב שמזכירים לנו שיש גם אופטימיות ותקווה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
טל הנדלס, עכבר העיר

פסטיבל הפסנתר תמיד היה בשבילי אי של נחמה, מקום של תקווה, שבו נולדת המוזיקה, לפעמים בפעם הראשונה ולעתים מומצאת מחדש. ב-14 שנותיו הפסטיבל תמיד הזכיר שיש מקום להתחדש ונתן במה לשיתופי פעולה מרתקים ומופעים חד פעמיים שמאוחר יותר המשיכו לרוץ כי פשוט היו טובים מכדי לוותר עליהם. על הנייר הפסטיבל השנה קורן מאכזבה. די להביט במופעי הפתיחה והסיום (מוש בן ארי ומירי מסיקה בהתאמה) לעומת אלה של השנה שעברה (שלמה גרוניך בפתיחה ומפגש הענקים של אביתר בנאי ואביב גפן בסיום), בכדי להבין את היקפו ותוכנו הדלים של הפסטיבל השנה. גם מבט מעמיק יותר בתוכניה לא ממלא את הלב בציפייה, ובין ירמי קפלן, אריק ברמן ועידן חביב קשה למצוא שמות מפתים או מאתגרים.» יהונתן גפן בהופעה - כל הפרטים» פסטיבל הפסנתר 2012גם ההחלטה לשווק את "יהונתן גפן – האיחוד" כ"מופע מיוחד וחד פעמי לפסטיבל הפסנתר" זה קצת, איך לומר, בלוף מעצבן. כי על מופע שרץ כבר חודשים קשה לומר שהוא חד פעמי. אפילו אם דני ליטני מגיע להתארח בדיוק לערב הזה ולא יחזור לאותה הבמה עם גפן יותר לעולם. הרי כל מופע הוא חד פעמי, ובכל ערב יש את האווירה והאנרגיה שלו. אבל הפורמט, שבדרך כלל מומצא בפסטיבל ואחרי זה משווק החוצה, כבר היה קיים ורק הושאל על ידי הפסטיבל לעוד ערב מיני רבים. אחרי שנרגעים מהקנטרנות על המערכת, אפשר להישאב לשעה וחצי לתוך עולם של... קנטרנות. כי זה בדיוק מה שעושה גפן הנרגן, אלא שאצלו זה עם המון חן, ציניות מופלאה, חדות לשון בלתי הגיונית, וכמובן, הרבה שירים יוצאי דופן באיכותם.קשה לעמוד בקסמה. סיון טלמור ויהונתן גפן (צילום: נועה מגר)

הפורמט של המופע הזה הוא מדויק להחריד, בדיוק כמו הטקסטים שמתקיימים בו. גפן והטקסטים במרכז, מצידו האחד ורד פיקר על הפסנתר והשירה, מצידו השני סיון טלמור על הגיטרה, כלי הקשה מזדמנים ושירה. גפן מתלונן על כל דבר שזז, תמיד עם חיוך קל. כועס על הקידמה, על הפוליטיקה הישראלית, על יחסי נשים וגברים ועל האייפונים והפייסבוקים והאינסטגרמים. והוא בעיקר רוטן על איבוד צלם האנוש שלנו. על אובדן היכולת לתקשר זה עם זה, כפי שהיה לפני הזמינות הסלולרית הארורה. הוא מתאר בציניות חדה וארסית איך בחורים ובחורות לא מתחילים זה עם זה על הבר כי הם כולם עסוקים במסכים הקטנים שמולם.

וכשנגמר קטע כזה או אחר הוא לוקח צעד אחורה ונותן לשירים לדבר. ולפתע נהיר האיזון המופלא, שמאפשר לקהל להרגיש קשת מאוד רחבה של רגשות לאורך חמש דקות בלבד. טלמור מרכיבה משקפי ראייה גדולים במיוחד ומתחילה לשיר את "נערה במשקפיים", ועשר שניות אחרי הכעס העצום שהצופה חווה על העולם החדש שבו אין אהבה מלבד אהבה עצמית שנספרת בכמות לייקים, הוא פתאום מתאהב מחדש. כי קשה לעמוד בקסמה של חיננית כמו טלמור ששרה בשלווה ובנועם שיר רומנטי וקסום על אהבה פשוטה. בשורה שלפני יושב זוג צעיר, בתחילת שנות ה-20 לחייו, גונב נשיקות בפעם הראשונה במופע. נוכחות יוצאת דופן. דני ליטני ויהונתן גפן (צילום: נועה מגר) וזה הפינג פונג המופלא שגפן משחק איתו, ואיתנו. רגע אחד נועץ סכינים חדות וכואבות, באמת כואבות, שבא לבכות, וברגע שאחריו מתגנב לו שיר מתקתק שלרוב אי אפשר לעמוד בפניו. עצב מול שמחה, ייאוש מול תקווה, אמת מול חלום. הסאטיריקן והרומנטיקן רבים ביניהם, מתקוטטים לאורך כל הערב, וזה מרתק. מלבד המבנה הנכון, מה לעשות, יש גם חומרים טובים שאיתם אפשר לעבוד. גפן לא מפסיק לאתגר את הקהל עם טקסטים מתחכמים שמחייבים אותנו לעמוד כל הערב על קצות האצבעות, לא לפספס שום הגיג ואף תלונה משויפת. "ערב טוב נווה צדק, חברתי", הוא מכניס מתישהו באחד השירים הראשונים, והקהל מצחקק לעצמו. משחקי מילים רבים שזורים לאורך הערב, כאמור, בין שירים מופלאים מהרפרטואר הארוך.

התפקיד של דני ליטני בכל הסיפור הוא בדיוק בשביל לחזק את הרגשות הנוסטלגיים מהתקופה שהשניים עבדו ביחד על מופעים כמו "מכתבים למערכת" ו"שיחות סלון". ליטני עולה עם כובע בוקרים והרביעייה מבצעים את "היורה" שמכניס קצת זעם לקנטרנות שהייתה עדינה ומעונבת עד כה. הנוכחות של ליטני יוצאת דופן, וכולם, כולל חבריו לבמה, מהופנטים ולא מצליחים להוריד את העיניים והאוזניים מהקול העמוק והמוכר. גפן נראה מוצף ברגשות על מה שהיה פעם ומחייך לעצמו בלי סוף. "אופליה הקטנה" משנה קצת את האווירה ומצליח לסחוט לא מעט דמעות בקהל. שירים יוצאי דופן. יהונתן גפן וורד פיקר (צילום: נועה מגר)

שניה לפני ההדרן טלמור מבצעת את "יכול להיות שזה נגמר" כנאמבר שמסכם את כל הרגשות שחווינו לאורך הערב, עם סיומת לא אופטימית במיוחד. אחרי שגפן זרק בפנים שלנו את כל תחלואות החברה הישראלית, מהכיבוש, דרך הבחירות הקרובות, רצח רבין, המחאה שנעלמה ועד האלימות מתפרצת, הוא מסכם עם שורה אחת שכואבת יותר מכולן. יכול להיות שזה נגמר. הייאוש שוב משתלט והקהל צועד בשקט מחוץ לאולם, בחזרה לעולם האמיתי. כולם עם האייפון ביד.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ