אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוש בן ארי בפסטיבל הפסנתר: אינטימיות שלא סחפה

העיבודים השקטים של שיריו של מוש בן ארי לא עשו עימם הרבה חסד, אמש במופע הפתיחה של פסטיבל הפסנתר. מי שהזריקו חיים לערב היו האורחים הספרדים Ana Sola ו-Petete Fernandez

תגובות

פעם, כשהיו לי ראסטות על הראש, הייתי שומע לא מעט את הקריאה "מוש, מוש". התברר לי באותם ימים שלהרבה אנשים במדינתנו הקטנטונת יש אסוציאציה ברורה ומיידית למראה הפריזורה הג'מייקנית שלי. כזו שמתקשרת ישירות לזמר הפופ האתני מוש בן ארי (היתר פשוט הסתפקו ב"רייכל, רייכל"). איכשהו, אפשר היה להבין אותם - בזמן שאני והראסטות שלי הסתובבנו במקומות נידחים בעולם, מיקם בן ארי את הראסטות שלו בתוככי המיינסטרים הישראלי, עם שרשרת אלבומים שהנפיקו להיטי פלייליסט מובהקים ועשו את כל הדרך ללב הקונצנזוס. היום, אחרי שישה אלבומי סולו ועוד אלבום אוסף שמסכם עשור של פעילות, מוש בן ארי הוא כבר הרבה יותר מאשר "זה עם הראסטות". כנראה שהעובדה הזו, יחד עם המופע החדש "סימני דרך", שמתרכז בגרסאות מופשטות של שיריו המוכרים, הם שהביאו אותו להתכבד ולפתוח את פסטיבל הפסנתר אתמול בתל אביב. » מוש בן ארי בהופעה - כל הפרטים» פסטיבל הפסנתר 2012מלבד הפסנתר הגדול על הבמה באולם סוזן דלל פרושים בחצי סהר מגוון כלים שונים שמחכים שינגנו עליהם. אני מאבחן מיד שזהו עוד מקרה של "פסנתר פלוס", בו לקונספט הראשוני של הפסטיבל שמתיימר להציג את האמן והפסנתר מתווספים עוד אי אילו אלמנטים. ומכיוון שכבר חזיתי בהופעות דומות בפסטיבלים קודמים ויצא שהופתעתי לטובה לא פעם, אני מקבל את הדין ומחכה. את זמן ההמתנה ממלאות מחשבות על המפגשים הללו שמספק הפסטיבל, בין אמנים כמו מוש בן ארי ובין הפסנתר, ועל הקשר הרופף ביניהם לכאורה. ניסיון ההתמודדות וההתאמה שנדרשת בכדי לספק תוצאה מעניינת מספיק בסיטואציה הזו הם למעשה הכוח המניע של האירוע המוזיקלי הזה, שפועל זו השנה ה-14.קשר רופף בין האמן לפסטיבל. מוש בן ארי בהופעה (צילום: נועה מגר) ראשון עולה רועי זוארץ ומתיישב על הפסנתר. דקה או שתיים של סולו ואז מתגלה גם בן ארי מתוך החשיכה ומצטרף בפריטה עדינה על הגיטרה. זה מתחיל לאט, לאט מדי אפילו, עם ביצועים עירומים ואיטיים לקטעים מהאלבומים האחרונים. הפסנתר דומיננטי אמנם, אך נראה שבן ארי נופל למלכודת הכי גדולה שמציב המפגש עימו ומתקשה ליצור אינטרפרטציה סוחפת ולו במעט. הקול שלו חם ומלא נוכחות, אבל הקטעים השקטים שנבחרו מבעוד מועד ככאלה שיתאימו למופע האינטימי בהצהרה מצננים אותו קמעה. ביצוע מעניין ל"בואי נעוף" מהאלבום הראשון שובר את הקרח בפעם הראשונה בתוספת כינור, קונטרה בס וכלי הקשה שמזרימים קצת דם בעורקים, אבל זה לא ממשיך באותו כיוון. להיטים כמו "את" ו"משא ומתן" חוזרים אל השבלונה האיטית והמופשטת ולא מצליחים לחדש למרות הפסנתר ברקע והסלסול הארוך בפתיחה. המפנה האמיתי מתרחש דווקא עם עלייתם של האורחים מספרד: Ana Sola, מזמרות הפלמנקו המבוקשות בעולם כיום, שמגיעה עם נגן הפלמנקו Petete Fernandez וחיזוק ישראלי צמוד. אחרי שהם מראים לכולם מה הם מסוגלים לעשות בעזרת מספר גיטרות ומחיאות כף, מגיע ביצוע מאלף ל"דרך" שמשלב עברית, ספרדית והרבה רגש. הקול של אנה עולה גבוה גבוה ומצליח לעורר גם את אלו שנהנו מהשקט עד כה, אם כי צריך להתאמץ בכדי למצוא את הקשר בין הביצוע הזה (וגם של קטע הפלמנקו האותנטי שבא מיד אחריו) לבין פסטיבל הפסנתר או לפסנתר בכלל. אבל נו מילא, עד שאנחנו כבר נהנים לא כדאי לתת לזה להפריע. "בטח שאבוא" שמבוצע גם הוא בשת"פ ישראלי-ספרדי דווקא מוכיח שאפשר לשלב פלמנקו ופסנתר אם באמת רוצים ורושם הופעה מצוינת לשחקני החיזוק, שיחזרו שוב רק בהדרן.    נקודת המפנה של הערב. בן ארי ו-Ana Sola (צילום: נועה מגר) הביקור הלטיני הזה עושה טוב גם לאלו שנשארים על הבמה ומצליחים לחדש ולהפתיע עם עיבוד לטין-ג'אז מקפיץ ל"הנה הוא בא". כשהוא הולך מגיע "ממריאים" שממשיך באותו הקצב, וכשמו מצליח להעלות עוד קצת את מצב הרוח ואפילו לגרור קצת ריקודים בצידי הבמה. ההפסקה הקצרה למחיאות כפיים מסתיימת בעלייה להדרן עם ביצוע פשטני ואנמי ל"ואיך שלא" האלמותי של אריאל זילבר, שמופיע כרצועת בונוס באלבומו הראשון של בן ארי. הקהל מזמזם ויודע את המילים אבל שום בשורה לא מגיעה. החברים מספרד שחוזרים לבמה מרמזים על הפיצוי שמגיע עם "אנצל" ומספקים את אחד הביצועים הטובים של הערב בגרנד פינאלה סוחף ואנרגטי של גרוב, שמהווה את הקסם האמיתי בהופעות של בן ארי. עם קול מחוספס וגיטרה על הכתף, מגוון בלדות רוק רך וסלסולים אתניים כתבלין נראה שמופע אינטימי הוא דבר שמתבקש ממנו. בפועל, נדמה שגם בן ארי ולבטח אלה שיושבים מולו מרוצים באמת רק כשהוא מרשה לקצב להיכנס מבלי לדפוק בדלת. כנראה שאת האינטימיות הוא יצטרך לחפש במקום אחר.

*#