כוורת בהופעה: המיתוס עדיין קיים

הקאמבק של כוורת בפסטיבל ישראל נעשה לפי הסטנדרטים הגבוהים ביותר והראויים להופעות אצטדיונים. ניר גורלי בא עם ספקות אבל יצא מרוצה

ניר גורלי, עכבר העיר | צילום: נועה מגר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניר גורלי, עכבר העיר | צילום: נועה מגר

בשונה מחבריו ללהקה, יצחק קלפטר התחיל את הקאמבק שלו מוקדם יותר השנה, ובנסיבות מעט מוזרות. אחרי שנתיים בהן שמו עלה לכותרות בעיקר בהקשרים בריאותיים, זכינו לראות אותו מפציע בדרמה הדוקומנטרית "איכילוב" של יס, בתור פציינט זקן, חביב ומעט היפוכונדר. שום דבר בהופעתו הקצרה והאנושית לא רמז על המשקל והחשיבות שיש לתרומתו לתרבות הישראלית. הסדרה אפילו לא טרחה להסביר לנו מי הוא. מי שבכל זאת זיהה זכה לקבל רובד נוסף ונוגע ללב, אבל קלפטר הפציינט שימש שם רק ניצב. התמונה העצובה ההיא זכתה לקונטרה אופטימית אמש במופע הקאמבק הראשון של כוורת, כאשר אותו קלפטר, עם אותה מגבעת מזוהה מהסדרה, ניגן סולו גיטרה ב"תמנון האיטר" וזכה בפעם הראשונה ולא האחרונה ל-standing ovation מששת אלפים מעריצים נרגשים. 

כוורת בהופעה - לכל מועדי המופע

לא רק תמונה עצובה. יצחק קלפטר

זה היה הרגע בו נפל לי האסימון לגבי הקאמבק. כי מה זה בעצם קאמבק אם לא חוזה בין להקה לקהל בו הלהקה מספקת לקהל את כל השירים שהוא אוהב מפעם, והקהל מחזיר ללהקה הוקרת תודה שלא תמיד היתה שם בזמן אמת. אני מודה שלא התלהבתי במיוחד מחדשות האיחוד. מבחינתי כוורת מעולם לא התפרקה, ולו רק בגלל שכל פעם שרציתי לשמוע אותה היא היתה שם, במערכת שלי, בהפקה ובסנכרון מושלם. צעירים לנצח. המציאות לעולם לא יכולה להדביק את המיתוס, וכוורת יצקה את היסודות עליהם בנוי לא רק המיתוס שלה עצמה, אלא של הרוק הישראלי כולו. עצם ההחלטה שלהם לחזור אל הבמה, כמעט 40 שנה אחרי שהתפרקו, שם אותם במקום בו הם נאלצו להתמודד עם המיתוס הזה וזו משימה לא קלה, גם לא לנבחרת חלומות מוזיקלית כמו כוורת.

החדשות הטובות הן שהחבר'ה ידעו בדיוק מה המגבלות שלהם והתמודדו איתן בצורה נפלאה. נקודת המוצא שלהם כלהקה לא היתה אופטימלית. מעבר לזה שכולם עברו את גיל 60, הרי שכלהקה הם כבר לא קיימים 37 שנה (למעט איחודים), מאיר פניגשטיין כלל לא מתחזק קריירה כמתופף, יצחק קלפטר כאמור סובל מבעיות בריאותיות ובילה את ההופעה ישוב על כיסא, וגידי גוב, כאילו כדי לייצר נאחס של הרגע האחרון, הגיע עם כתף פרוקה.

למרות המזל הרע. גידי גוב

הכרה בזכות ולא בחסד

אבל לכל החסרונות הללו היו גם פיצויים. ההפקה היתה מושקעת במיוחד, בסטנדרט ראוי של הופעות אצטדיונים בסדר דומה ברחבי העולם. היו סאונד מעולה ותאורה מרשימה ("החשמל עבד קשה הלילה"), עבודת וידאו ארט מצוינת וייחודית לכל שיר, ולהקת ליווי שכללה שלושה גיטריסטים, קלידן ומתופף (זה המקום להזכיר שגם ההרכב "המקורי" לא קטן), שדאגו שלא יתפספס אף תו. עם כל הגב הזה מאחוריהם, היה קל לספק את השואו הנחוץ למעמד. אה כן, והיה עוד דבר קטן שעזר לערב להתרומם: השירים. לא פחות מ-36 שירים (וכמה מערכונים) נוגנו במהלך ההופעה. מדובר בהספק מרשים של רוב הרפרטואר המשמעותי של הלהקה, וכמעט כולו מושלם ונוסטלגי בדרכו. מרגיש לי מיותר להתחיל למנות שירים. תחשבו על השיר הראשון שלהם שעולה לכם לראש. והשני. והעשירי. הם ניגנו אותם.

וזה המקום לקרוא לחברים בשמם: דני סנדרסון, אפרים שמיר, גידי גוב, יוני רכטר, אלון אולארצ'יק, מאיר פניגשטיין ויצחק קלפטר. בעולם מתוקן כל אחד מהם, כאמן סולו, היה אמור להריץ סיבוב הופעות אצטדיונים בלתי נגמר. אבל אנחנו לא בעולם מתוקן אלא במדינת ישראל. עם הצלחה ברדיו ותהילה ביקורתית לא קונים במכולת. לכן אנחנו יכולים רק לשמוח שהם זוכים לקבל את ההכרה שמגיעה להם בזכות ולא בחסד.

סיבוב אצטדיונים בלתי נגמר. כוורת בפעולה

יש לכוורת עוד שתי הופעות בבריכת הסולטן ושתיים בפארק הירקון (לאחרונה ב-7.8 עוד נותרו כרטיסים), כך שבסופו של דבר את סיבוב ההופעות הזה יראו עשרות אלפי אנשים. זה קהל מכובד וזה קהל אוהב, אבל זה גם קהל שנתלה יותר מדי על הישגי העבר. ממש במקרה אתמול התקיימה הופעה נוספת. אביב גדג' (לשעבר מ"אלג'יר") השיק את אלבומו החדש בבארבי תל אביב. אני יכול רק לנחש שהיו שם בסביבות ה-800 אנשים. זה יהיה אנדרסטייטמנט לטעון שכבודה של כוורת במקומה מונח, אבל גדג' הוא דוגמה לאמן שנמצא בשיאו האמנותי והבימתי ממש עכשיו. לכו לראות אותו ואמנים צעירים כמותו, ואל תחכו 40 שנה בשביל זה, אז, אני מרשה לעצמי לנבא, המיתוס סביבו יתעצם ממש כפי שקרה לכוורת. מי יודע? אולי אם קלפטר היה זוכה להערצה של אלפי אנשים כשעוד היה צעיר, לא היינו נתקלים בו במקרה בתור "זקן במסדרון" בסדרת דוקו-ריאליטי נידחת.הבלוג של ניר גורלי: עשוי להכיל בוטנים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ