מארינה מקסימיליאן בהופעה: זמרת נשמה גדולה

למארינה מקסימיליאן יש פוטנציאל גדול להיות זמרת גדולה ומשמעותית, היא רק צריכה לגבש עמדה מוצקה ואחידה לגבי הזהות המוזיקלית שלה. יוסי חלילי חושב שאת המסע לשם היא התחילה ברגל ימין. ביקורת

יוסי חלילי, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוסי חלילי, עכבר העיר

מארינה מקסימיליאן (וזהו, נכון לעכשיו) היא תוצר של ניגודים. פליטת ריאליטי, אבל כזו שמגיעה מרקע קלאסי ואיכותי; כוכבת רכילות ואהובת מדורי הטראש, אך גם זמרת ושחקנית רצינית ומוערכת; דוגמנית אופנה למידות גדולות שהופכת באחת לבחורה חטובה ודקיקה; אחת שלא מפסיקה להופיע לשיר ולשחק, אבל צריכה פרק זמן של שש שנים בכדי להוציא לאור את אלבום הבכורה שלה. עד עכשיו זה עבד לה לא רע. עם כמות עצומה של כישרון והרבה עבודה ומאמץ היא הצליחה להישאר בתודעה ואפילו לבסס מעמד של כוכבת על סף פריצה, גם ללא מוצר מוגמר שנושא כל כולו את חתימתה ואת שמה. עתה, כש-"Step Into my World" זוכה להופעות ההשקה הראשונות שלו, אפשר סופסוף לנסות ולפצח בזהירות את התופעה הנקראת מרינה מקסימיליאן.

» מארינה מקסמיליאן בקליפ חדש» מארינה מקסימיליאן בהופעה - לכל הפרטים והמועדים

לא רק פצצה

על דבר אחד יסכימו כולם – האיכויות הווקאליות שלה הן מהמשובחות והמעניינות שיש בנמצא. עם קול ומנעד ששמורים רק לזמרות גדולות באמת, היא מצליחה להשכיח בקלות את ההתעסקות הבלתי פוסקת בכל מה שהוא לא המוזיקה שלה. אז כן, היא באמת יפה וזוהרת גם בגזרתה החדשה, ושמלת המיני הנוצצת יושבת עליה בדיוק כמו שצריך, ו-"איזו פצצה את" צועקת לה מישהי מהקהל. אבל ברגע שמארינה פותחת את הפה ברור שקורה משהו שאי אפשר להישאר אדישים אליו, משהו שמוזיקה אמורה לעשות למי ששומע אותה. פופ, רוק, בלוז, ג'אז או טריפ-הופ – אצל מארינה יש מקום להכל. ההפקה של עופר מאירי עוטפת את העניין בנגיעות אווריריות של אלקטרוניקה עדינה עם השפעות ממחוזות שונים, אבל משאירה מספיק מרחב להשתלטות הווקאלית והכה מורגשת שלה. כי מעבר לכל הסגנונות שאיתם היא משתעשעת במהלך הערב הזה, ברור ללא צל של ספק שמארינה היא מעל לכל זמרת נשמה, כזו שמכניסה קצת גרוב משלה לכל ז'אנר והופכת אותו בקלות למשהו ששייך לה. התוצאה הסופית לא תמיד אחידה ונהירה מספיק, אבל כשזה פוגע זה מרגיש ממש טוב. וזה קורה לא מעט.

פוגעת, מארינה מקסימיליאן "Tango":

את הקטעים מהאלבום החדש שפותחים את המופע ("Silence" ו- "Two Pigs") היא מבצעת בדיוק מושלם, וגם המשך מוצלח עם "Tango" ו-"אני הולכת" המקפיץ שהפיק תמיר מוסקט זוכה לתשואות. בין לבין היא משאירה מקום למקורות שלה עם "עמוק בטל" הנהדר שתרגמה אימה מרוסית, וזוכה לגרסה משותפת עם הקהל וכן ל"קנון רוסי" המרשים לא פחות. גם בביצועים לקטעים שאינם שלה, קלאסיים יותר או פחות, היא מצליחה לתת פרשנות מעניינת לדברים. אם בזכות העיבוד השונה (ל- "Sun is Shining" של בוב מארלי שמקבל מנה גדושה של אלקטרוניקה) ואם בזכות האינטרפרטציה הווקאלית ויכולות הביצוע הוירטואוזיות שלה עצמה (ב-"The End of The World" האלמותי של סקיטר דייויס למשל או בקאבר למתי כספי שנתן פייט לא רע למקור, וגם בגרסה מעניינת ל-"Yellow" של קולדפליי או ל-"Video Games" של לאנה דל ריי שסגרה את הערב).

אינטרפטציה אישית גם לשירים של אחרים, גרסה ל-Video Games:

שחקנית גדולה לכל זה נוספת גם תיאטרליות בלתי פוסקת, שנראה שמארינה לא יכולה באמת לשלוט עליה. לעיתים זה חינני, כשהיא מרשה לעצמה לזוז בשיגעון בקצב המוזיקה או כשהיא מוסיפה למלים גם פרצוף תואם שמשלים את המסר, אך לפעמים זה מרגיש מעט מאולץ או כפוי ואפילו קיטשי מדי, כאילו אומר תראו, אני גם שחקנית טובה. ובכל זאת, קשה שלא להאמין לה. עם ההתרגשות שניכרת על פניה ברור שהערב הזה משמעותי וחשוב עבורה ובמקום להילחץ ולהסתגר כמו שקורה לא אחת לאמנים שונים בערבי השקה, היא דווקא משתפת את הקהל בכל מחשבה ורעיון. זה מצידו מורכב בין היתר מחברים וקולגות שבאו לפרגן ובהחלט עושים זאת לשמחתה הלא מוסתרת של הכוכבת על הבמה. מגיע לה. 

למארינה מקסימיליאן יש את כל הכלים להיות אחת הזמרות המשמעותיות והמעניינות של השנים הבאות, בישראל ומחוצה לה. בכדי שזה יקרה היא צריכה בראש ובראשונה לגבש עמדה מוצקה ואחידה לגבי הזהות שלה ולהבין טוב יותר מה היא רוצה להגיד ובאיזה אופן. את המסע לשם היא כבר התחילה ברגל ימין. עד שהיא תגיע לסופו, יש לה ולנו קצת זמן ליהנות מהדרך.  

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ