שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יהודית רביץ ושלום חנוך בפסטיבל התמר: הגיטרה לא מזדקנת

השניים שפתחו אמש את פסטיבל התמר בים המלח, עדיין מוכיחים מי פה הבוס. רביץ לוקחת את הקהל שלה לעולם שכולו טוב, בזמן ששלום מלמד אותנו איך רוקר ישראלי אמיתי צריך להיראות

טל הנדלס
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל הנדלס

כלואים בין מצוקים עצומים הגיעו אלפים לערב הפתיחה של פסטיבל התמר בים המלח שנפתח בהופעה של יהודית רביץ ושלום חנוך. על פניו זהו ערב פתיחה סולידי למדי, מוכר וידוע, בלי נסיונות מיוחדים לשנות ולחדש. לא בטוח שיש בזה משהו רע. השיבוץ של רביץ כמופע הראשון עם הרוק הרך והמלטף שלה, שממשיך בחספוס של שלום חנוך הוכיח את עצמו כהחלטה נבונה. הערב נבנה לאיטו ובמשך כמעט ארבע שעות קיבל הקהל קונצרט רוק שמטפס לאורך כל הדרך וממשיך להשתבח ככל שהדקות חולפות.

פסטיבל התמר - כל הפרטיםסוכות 2011 - המדריך המלאפסטיבלי מוזיקה בסוכות

מעבר למיקום הנעים לעיניים, כדאי לציין לטובה גם את איכות הסאונד יוצאת הדופן שבקעה מהמגברים. לא פשוט להגיע לנקיון שכזה תחת כיפת השמיים, ונראה שנעשו מאמצים כדי לספק חוויה שלמה, וטוב שכך. גם ההחלטה למקם את עיקר הקהל בשטח עמידה ראויה בהחלט. מי שבכל זאת התעקש יכול היה לשבת בשולי האמפי על הסלעים, אבל באמת שלא היה בכך צורך. מה גם שעמידה ספוראדית במרחב הפתוח מעניקה הרגשה של פסטיבל ולא רק ארוע חד פעמי, גדול ככל שיהיה.

עולם שכולו טוב

לתוך התפאורה הזו, כאמור, עלתה ראשונה רביץ, חמושה בחיוך הנעים שלה שלא נמחק עד התו האחרון. כנראה שגם לא אצל הקהל. אמנם אין זה עוול לכנות את המוזיקה וההופעה של רביץ כרוק אנד רול, אבל זה בהחלט תאור קצת פשטני, עם כל הכבוד לרוק. למוזיקה שעושה רביץ יש מקבילה בעולם הטלוויזיה, קוראים לזה Feel good television, תוכניות שאין בהן קמצוץ של רוע, ציניות או שמחה לאיד, וכל מטרתן היא לגרום לנו, הצופים, להרגיש טוב במובן הכי טהור של המילה. ליצור עולם שבו הכל בסדר, ואין דאגות. נדמה שככה מרגישים כשצופים ביהודית רביץ, רק שאצלה יש גם ערך מוסף שלא תמיד נמצא בטלוויזיה. היא מכניסה לתוך ההרגשה הטובה המון אינטיליגנציה, שגם אם לא נשים לב לכך, מאתגרת אותנו עם טקסטים מורכבים שיכולים בטיפול של מישהו אחר לגרום להרגשה לא נעימה.

אין דאגות. יהודית רביץ בפסטיבל התמר (צילום: חן ביקובסקי)

אין עוד מישהו שיכול לשיר "אבל בלילה איך בכיתי, איך הרטבתי את הכר" ובאותה הנשימה לגרום לכולם מסביב לחייך. משהו בקול הכל כך נקי שלה, ערום מחספוס, בשילוב עם הלחנים המתקתקים עושה את העבודה - זה כמו לנגוס בבצל ולהאמין שזה תפוח. מעבר לזה, העיבודים המחודשים לשירים המוכרים שכוללים את חטיבת הנשפנים מושכים אותנו לכיוון הFאנק והג'אז הרכים, שילוב שכבר מזמן הפך למצרך חובה בהופעת רוק שמכבדת את עצמה. ספי ציזלינג, יאיר סלוצקי ועופר פלד נותנים רוח גבית גרובית שמבטיחה שלא נהיה עצובים, קשה ככל שיהיה הטקסט. במהלך השיר "לקחת את ידי בידך" השילוב בין החליל של פלד לקול של רביץ אפילו מחזיר אותנו קצת לימי "ששת" העליזים, מזכיר לנו גאונות מהי.

מועדון הרוקרים האמיתיים

אחרי הדיוק והניקיון של רביץ עולה שלום חנוך עם הקול הצרוד והמניירות הרוקיסטיות, ומיד האווירה משתנה. אם זה לא מספיק, מצטרפים אליו רוני פיטרסון עם משקפי שמש על הגיטרה ומשה לוי על הקלידים, מבהירים לאחרוני הספקנים לאן הערב הזה מתעתד להתפתח. הבטיחו וקיימו. קטע אחר קטע מפגין חנוך את כישורי הבמה הבלתי נגמרים שלו, מלמד אותנו איך רוקר ישראלי אמיתי צריך להיראות. הקול שלו צרוד ומחוספס, כמעט משתנק מפעם לפעם, אבל נושך שפתיים וממשיך הלאה.

הבטיחו וקיימו. שלום חנוך, משה לוי ורוני פיטרסון בפסטיבל התמר (צילום: חן ביקובסקי)

"בא הביתה", "רומן אמיתי", "בלי לומר מילה", "הולך נגד הרוח" ועוד ועוד באים זה אחר זה, טורפים את הבמה ונשמעים חזק וברור. ואם לא די בשירים, פיטרסון מגיע וגונב את ההצגה כמו גיבור גיטרה אמיתי. להסתכל על פיטרסון מתענג עם הגיטרה באדישות יוצאת דופן, מחזיר אותנו לימי הילדות כשחלמנו לתפוס גיטרה חשמלית ולצאת לסולו של כמה דקות טובות בקדמת הבמה. פיטרסון מגשים את החלום הזה בכל שיר מחדש, וללא ספק משדרג את ההופעה בכמה רמות. למזלו, הגיטרה לא מזדקנת, רק הגוף, כך שהשנים לא נותנות אותותיהן על הביצועים שלו.

עם הקול הצרוד והמניירות הרוקיסטיות. שלום חנוך בפסטיבל התמר (צילום: חן ביקובסקי)

לעומת זאת, שלום חנוך כבר לא ילד, זה לא סוד גדול. מספיק להביט בשיערו המאפיר כדי להבין שעברו כמה שנים מאז שנכתבו השירים אותם הוא מציג. וזה ניכר גם ביכולות הווקאליות שלו. הוא כבר לא סוחב את השיר כמו שנהג לעשות בעבר. לפרקים הוא לא עומד בקצב, בולע קצת את המילים, לא מצליח להגיע לגבוהים ולא מושך את התוים למרחקים ארוכים. לעיתים יש הרגשה קצת חסרה, כאילו אנו מחכים להגיע לשיא ביחד עם המוזיקה, ורק הקול נותר מאחור, לא מצליח להישאב קדימה. כוח ואנרגיה יש לו בשפע, אבל לא ברור עוד כמה זמן יחזיק הקול מעמד עד שייכנע לחלוטין.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ