מיסי אליוט בישראל: הרקדה חיוורת של מועדון סליזי בפרברים

מה שקיבלנו היה מעין יריקה לפנים, מופע עם המון פוטנציאל להעיף את גני התערוכה לשמים, אך במקום זה זכינו למופע יומרני ומדושן, ליקוק אגו נלוז ובלתי מתחשב בקהל העצום שבא לראות את ההופעה

אסף בן קרת, עכבר העיר אונליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסף בן קרת, עכבר העיר אונליין

אי שם באמצע שנות התשעים, בין הצלילים הגוועים של הגראנג', הרוק הקלאסי, המטאל האיום והמוזיקה ששמעתי בימים ההם, חבר השמיע לי את “The Rain” של מיסי אליוט והפיל את לסתי בתדהמה. השיר ההוא, האלבום הראשון Supa Dupa Fly ובמיוחד אלו שהגיעו אחריו, שבו אותי בקסמה של האישה הזו והחלו רומן ארוך בו אני עוקב בקביעות אחרי מעלליה הפרועים והחשובים של מיסי. בשבילי היא לא רק ראפרית ענקית ופורצת דרך, אלא יוצרת מגניבה וטרייה שתמיד מקדימה את כולם בכמה צעדים, מחדשת את עצמה, קובעת סטנדרטים, מגוונת, מגניבה, חצופה, שנונה ובעיקר מוכשרת. באתי עם ציפיות גבוהות למופע של מיסי. חיכיתי לו בכיליון עיניים כבר כמה חודשים. קיוויתי שמיסי תספק את הסחורה כמו שרק היא יודעת – שתהיה לה הופעה מפוצצת אנרגיה, מתוחכמת מוזיקלית ומפעימה מבחינת השואו. יש לה את היכולת לשלב היטב בין השניים. התוצאה הסופית היתה כל כך רחוקה מציפיותיי, שאני מוצא עצמי כעת, יותר שעתיים לאחר שעזבתי בכעס את גני התערוכה, תוהה מה לעזאזל קרה שם הערב.

» ובאותו הזמן, בהופעה של סוזן וגה

ההתחלה היתה די מבטיחה. ב-21:30 עלו הדג נחש להופעת חימום. לראשונה בהופעות שלהם לא ראיתי את הקהל מתרומם ויוצא מגדרו. הם היו טובים, האנרגיה שלהם לא היתה מדביקה כרגיל, אך בהתחשב בעובדה שהם היו רק המתאבן הראשוני זה לא כל כך נורא או חשוב. קצת אחרי עשר עלה לבמה הדי.ג'יי של מיסי, גרף תשואות רבות ובנה בילד אפ מצוין, אווירתי ומקפיץ, רגעים לפני שהמלכה הבלתי מעורערת של ההיפ הופ עלתה לבמה. זה קרה ב-22:30. הרקדנים של מיסי התרוצצו בתזזיתיות על הבמה, הדי.ג'יי כבר שבה את לב הקהל, וכאשר מיסי התפרצה מתוך קוביות קוסמים הנושאות את שמה הקהל כבר היה משולהב ואקסטטי. היה הרבה חשמל באוויר ומיסי ניצלה היטב את הרגע. במקום לבצע קטע מלא היא בנתה מעין מיקס התחלתי ומעורר של כמה מלהיטיה המוכרים. קשה שלא להידבק בכריזמה של מיסי, בשליטה שלה בקהל, בתזזיתיות שלה, במזג החם והוייבים החיוביים שהיא משפריצה לכל עבר. כמה דקות אחר כך הרושם הראשוני התדרדר ומשם הדרך למטה היתה רצופה מהמורות צורמות והזויות.

צפו בלהיטה הענק Get Your Freak On:

כיאה להופעת היפ הופ זכינו לשמוע כל כמה שניות את הקריאות “put your hands in the air”, “make some noise”, “give it up” וכל הנונסנס השגרתי. ניחא. צפצופי וובוזלה כל קטע – ניחא. מיסי כבר אחרי השיר הראשון עשתה פאוזות ארוכות, מלוות בדיבורי סרק נוסח "אני אוהבת אתכם", "כמה אהבה אני מקבלת", "שלום" וכיו"ב. עדיין – ניחא. מיסי עוצרת הכל בשביל ריטואלים. אין מוזיקה ברקע אבל מיסי משחקת עם הקהל. מיסי חותמת על נעליים וזורקת אותן אחרי 5 דקות, מלהיבה את הקהל, אך מדברת ומדברת. כשהיא סוף סוף מתחילה לנגן ולהופיע היא עושה את זה טוב, אך היא הרבה יותר כבדה ומגושמת ממה שנדמה, עדיין חיננית, אבל סוחבת בקושי. הביטים נשמעים טוב, גרוביים ושמנוניים, מלאי שמחה ומרץ, אבל הקול של מיסי נשמע מקומפרס מדי וסינתטי מדי. מאכזב, אבל הכריזמה הזו, האישיות הכובשת הזו עדיין מצליחים להחזיק אותי נרגש.

מיסי מסיימת את השירים הקצרים שלה כדי לשלהב עוד את הקהל, כדי למתוח את הזמן, כדי לקבל את האהבה שהיא נזקקת לה באופן שכבר נדמה לי חשוד. בשלב המוקדם יחסית הזה של הערב, אני מבין שמוזיקלית ההופעה הזו חסרת ערך. לפחות יש עדיין שואו. גם התקווה הזו נגוזה לגמרי. בזמן של קצת יותר משעה כמות השירים שמיסי מבצעת הינה מספר חד ספרתית ורחוקה מעשר. היא מדברת ומקשקשת הרבה יותר ממה שהיא מופיעה ויורדת שלוש פעמים מהבמה, לרוב על מנת להחליף בגדים. בינתיים היא משאירה את הקהל עם הדי.ג'יי או עם בת טיפוחיה החדשה שנראית חתולית, סקסית ורובוטית. נדמה לי ששמה שאירה, אולי אני טועה. אני נע בעצבנות. הקהל עדיין נלהב אבל אני שומע את עצמי צורח לה בלב "כלבה תסתמי ת'פה שלך ותתחילי להופיע". קריאותיי אינן נענות.

She’s A Bitch. מיסי אליוט

בשעה 23:40 מיסי יורדת מהבמה בפעם הרביעית. הדי.ג'יי שלה נשאר לבד על הבמה. מיסי לא חוזרת. הוא בינתיים מרקיד את כולם, מלהג זיבולים מיותרים לאוויר, שואל את הקהל אם הם מכירים את השירים שהוא מנגן, כאשר מכל קטע הוא גונב כמה ריפים וסמפולים ומיד עובר לקטע הבא. אין זכר למיסי. הקהל מתחיל לנהור החוצה, לאט אך בעקביות. "זה הכל?" אני שואל את עצמי ולפתע מבחין שאני נמצא בשורה הרביעית ממש מול הבמה. הקהל שמילא את החלל הזה נסוג אחורנית, הרווח בין כולם גדל ואלו שעדיין נשארו רוקדים עם ייאוש בעיניים ותוהים מתי היא תחזור. הבנתי כבר דקות ארוכות לפני כן כי הופעה מוזיקלית לא קיבלנו, אבל גם לא שואו. אני נמצא בהרקדה חיוורת של מועדון סליזי בפרברים, מסיבת כיתה מבאסת או גרוע מכך, בערב שירה בציבור של צוות הווי בבית הבראה בנהריה לגיל הרך.  השעה חצות, מיסי עדיין לא על הבמה. מה קרה אחר כך כבר אין לי מושג, הלכתי הביתה.

ראיתי לא מעט הופעות בחיי. פסטיבלים ואצטדיונים של מפלצות רוק או הופעות אזוטריות בחללים צרים שלא מאכלסים עשרה אנשים בחדר. מעולם לא ראיתי אמן שמזלזל כך בקהל שלו. מה שקיבלנו היה מעין יריקה לפנים, מופע עם המון פוטנציאל להעיף את גני התערוכה לשמים, אך במקום זה זכינו למופע יומרני ומדושן, ליקוק אגו נלוז ובלתי מתחשב בקהל העצום שבא לראות את ההופעה. היא חזרה שוב ושוב על ההתרגשות שיש לה כל כך הרבה מעריצים בישראל, אך ככל הנראה היא לא חשבה עליהם לרגע. האם נהניתי מהשירים שהיא ביצעה? כן, אבל זה לא תחליף ולא תירוץ לבושה הזו או לעובדה שעבור 300 שקלים לכרטיס היא נותנת הופעה כה עלובה ורזה בתוכן. מיסי אליוט מבחינתי עדיין יוצרת ואמנית גדולה ומשובחת, אך כבן אדם קטונתי מלהכיל את מידת האכזבה ואפילו כעס שיש לי כלפיה. שתיקח את ישבנה המאותגר מרחבית ותעוף לקיבינימט. She’s A Bitch, לשון המעטה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ