אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביב גדג' בהופעה: רכבת הרים רגשית

יותר ממוזיקה סוערת ומילים מצליפות, אביב גדג' מגיש על הבמה את האמת הכואבת שלו, המלאה בצער, ביקורת חברתית ורגש גס. בהתאם, מופע ההשקה לאלבומו האחרון הגיע לשיאים חדשים והותיר רושם עז

תגובות
מרגש כמו תמיד. אביב גדג' נותן את הכל
ליאור אבל

בכניסה לבארבי אמש השתרכו שני תורים: אחד של מוזמני ההפקה ומזמיני הכרטיסים באשראי ושני, ארוך הרבה יותר, של תומכי ההדסטארט האחרון של אביב גדג'. פרויקט גיוס ההמונים לאלבום הסולו השלישי שלו, "שרף אורנים", שבר שיא של כל הזמנים, עם יותר מ-1,000 תומכים שמילאו את מכסת הסכום הדרוש תוך 48 שעות, בדרך לגיוס סכום כפול מזה שנדרש מלכתחילה. הפנייה הבלתי אמצעית שלו לעזרה, בשילוב הציפייה הדרוכה והארוכה כרגיל (כמעט ארבע שנים חלפו מאז אלבומו הקודם) של מעריציו האדוקים לאלבום חדש יכולות להוות הסבר לתופעה.

» אביב גדג' - לוח הופעות
» קרולינה והג'אז לא התחברו
» גבע אלון סיפק תצוגה מושלמת
» למה אנחנו לא מגלים חמלה לקניה ווסט?
» מדור מוזיקה עכבר העיר

ובכל זאת, זה עדיין בלתי נתפס שיוצר כמו גדג', שלא חורש את מצעדי ההשמעות ולא ממש מכוון לקיסריה, הופך לשיאן הדסטארט בישראל של סוף שנת 2016. במקום שבו כולם רוצים הכל הכי מהר והכי גדול ומקדשים את תרבות הפלסטיק, מתמקם גדג' כגביש טהור של אמת. מה שהתחיל כזעקת שוליים שמבקרי איכות אוהבים לאהוב, צבר בעקביות עיקשת קהל שהלך והתהווה לקהילה מתרחבת, כזאת שסימנה אותו כנביא המהפכה של הרוק המקומי. כעת, כשבוחנים את הדיסקוגרפיה הכמעט מושלמת שלו, מתגלה בסיפוק התגשמות הנבואה הזאת. אביב גדג' הוא היוצר המקורי, החשוף והעוצמתי ביותר של המוזיקה הישראלית בעשור האחרון.

עם המטען הזה ועם הסופרגרופ שמלווה אותו לאורך הדרך הוא עלה להשיק אמש (שלישי, ה-13 בדצמבר) לראשונה את שירי האלבום החדש. חטיבת כלי המיתר, נגני הנשיפה וכלי ההקשה שהשתתפו בהקלטות התמקמו גם הם על במת הבארבי - המקום שבו גדג', המהגר ברוחו, התלוש באופיו, יכול להרגיש בבית. לפני כ-13 שנים, היה זה המקום שתמך והוציא לאור (תחת הלייבל "בארבי רקורדס") את "מנועים קדימה", האלבום השני של להקת אלג'יר, שנחשב עד היום לאחד האלבומים החשובים במוזיקת הרוק הישראלית לדורותיה. התפרקות ההרכב בשיאו זמן קצר לאחר מכן, הולידה את קריירת הסולו של גדג', שנכון עכשיו להציג נדבך חדש ומרתק שלה.

ליאור אבל
ביצועים מושלמים. אביב גדג' בפעולה
ליאור אבל

"פקח את עיניך", הרצועה הראשונה באלבום, פתחה  גם את המופע והציגה דווקא כאוס בימתי מבולגן. משהו בסאונד ובתיאום לא ממש ישב כראוי והעלה חשש קל, אבל "כאבי גדילה" שהגיע מיד אחר כך (גם באלבום) עשה קצת סדר. גדג' הוא לא מסוג הזמרים שפוגעים תמיד בטון הנכון או נבנים על גוון קול כובש וייחודי. כוחו העיקרי טמון ביכולת ההגשה הכנה ובתוכן הבלתי מתפשר של היצירה שלו, כזה שיודע לשרוט ולצרוב ולהרגיע מעט לפני המכה המטלטלת הבאה. כך קורה שגם בפעמים המעטות בערב הזה בהן התוצר הבימתי מהודק פחות מההקלטה, הקסם החי שמצליחים לייצר גדג' והחברים סביבו מביא לסוג של קתרזיס. "עיר בלי זכרון" זרק אותנו לראשונה אל האלבום הראשון עם ביצוע מצוין וקצבי, כשלאחריו המשיך את הקצב "דבר אליי" מאלבום המופת ההוא. גדג' הגדיר פעם את הקטע הזה כניסיון מוזיקלי לחבר בין זוהר ארגוב לפרודיג'י. הפעם את הגיטרה האלג'יראית במקור החליף סולו זורנה (מין חליל עץ מאזור הקווקז) והוסיף עוד קיסם למדורה. תורו של אלבום הסולו השני, "ילדים של מהגרים", הגיע אחר כך עם האפלה המרתקת של "אמונתי מתנגנת בלילות" ועבודה נהדרת של כלי המיתר (העיבודים של מאיה בלזיצמן) ובייחוד הוויולה של גליה חי שבלט לטובה.

קצב ועצב. גדג' והלהקה
ליאור אבל

כך התרחש לו מעגל הקסמים הזה, כשכל קטע עוקב ממשיך וסוחף מעלה ומטה כמו במערבולת. המילים הפוצעות וסימני השאלה של שיר הנושא, העצב המובנה ב"טרף קל", האובדן והתבוסה של "דם על הים", האהבה הנכזבת של "ונוס בתמוז", זעם, עוצמה, אושר. כל קטע הוא עוד צעד במסע אל נבכי נשמתו של גדג', עוד שכבה שמתקלפת מרצון. כל שיר הוא זעקה, כל הברה היא תחינה. אביב גדג' פורש את הרגשות שלו לראווה והדבר היחידי שאפשר לעשות הוא להרגיש אותם יחד איתו. את המחאה שלו לעומת זאת, הוא מגיש לרוב עטופה היטב. "יוון" שהגיע בהמשך הציג ביקורת חברתית נוקבת במעטפת פסבדו-חפלתית (אביב ברק עם סט-אפ הפוך על התופים היה לא פחות ממעולה) וגם המילים המצליפות של "בוסר" ושל "הופ", הסינגל שליווה את יציאת האלבום וזכה גם לווידאו מרשים, עטופות בגרוב-רוק פופי, שניסה אך לא הצליח להסיט את החיצים המכוונים אל לב החברה הישראלית בנקודת הזמן הנוכחית. "כל החומות הגבוהות" ו"חמסין" הגיעו בהמשך, כשאת האחרון כינה גדג' כ"יצירה פסיכית", ולא בכדי. המקצב הערבי התערבב יפה עם הפסיכדליה הרוקיסטית של רון בונקר והשאיר רושם עז, לפני המעבר אל הקצב המטורף של "קיטש" והסיום עם "לא מקום לחלשים".

רסיסים של אור. אביב גדג'
ליאור אבל

"אל תשמרו דברים בראש, תוציאו הכל החוצה, לעולם", גדג' הפטיר לפני ההדרן ונתן דוגמה אחרונה עם ביצוע שברירי וקסום ל"כמעט אמיתי", שחותם את האלבום. "אני כל כך קרוב עכשיו, אני כמעט אמיתי" שר והשאיר בתוך ים הכאב גם לא מעט תקווה, "כל החיות באות לשתות מהפצע שלי, האוויר מתוק והשמיים פתוחים, ואני לא לבדי". זה יכול היה להיות סיום נהדר לערב הזה, אבל אף אחד אף פעם לא רצה לסיים דבר כל כך טוב. "טוב יאללה, עוד אחד והביתה" הכריז לפני ההתפוצצות בהדרן השני עם "מנועים קדימה", שהביא את הערב הזה לשיא חדש ואת גדג' להשתחרר ולקפוץ כאילו רק התחלנו.

כמו סיפור החיים המטורף שלו, גם המופע שאביב גדג' מספק הוא רכבת הרים רגשית בלתי פוסקת. המילים שלו לופתות, לא מרפות לרגע, מעלות אט אט מעלה ואז משחררות לצניחה מהירה שמסתיימת בכמעט חבטה. לתמהיל המוכר והאהוב של עצב, זעם וזרות מתווספים כעת גם עוצמות רגש ונתיבים מוזיקליים חדשים ומבורכים. אבל נדמה שהבשורה העיקרית מהערב הזה הוא כוחה הכביר של האמת שלו שממשיכה להדהד ולצרף אליה מאמינים, כאלה שיכולים לזעוק יחד איתו ולגלות שבסופו של הלילה הזה מבצבצים ועולים רסיסים חמים של אור.

אביב גדג' במופע השקה, בארבי תל אביב, 13 בדצמבר.

כתבות שאולי פספסתם

*#