גרנדאדי בהופעה: עוד מאותו הדבר

למרות פוטנציאל לא קטן שנוצר עקב הביקוש הגדול להופעה, חברי להקת האינדי הוותיקה הלכו על הכיוון הרגוע והיציב, מה שמנע מהערב בבארבי להפוך ממופע טוב למשהו בלתי נשכח

עידו שחם, עכבר העיר | צילום: לירון שניידר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גרנדאדי בהופעה בישראל
שמרו על זה רגוע. גרנדאדי בהופעהצילום: לירון שניידר
עידו שחם, עכבר העיר | צילום: לירון שניידר

למה גרנדאדי כל כך אהובים בארץ? איך זה שכל הכרטיסים לשתי ההופעות שלהם בבארבי נמכרו מראש? איך הם דחקו את "Kid A" של רדיוהד למקום השני במצעד האלבומים של הקצה בגלגלצ בשנת 2000 ולקחו את המקום הראשון עם "The Sophtware Slump"? ובכן, פיצחתי את הנוסחה. גרנדאדי, כפי ששמם רומז, הם להקה נוסטלגית: הביט המרובע שלהם במיד טמפו מזכיר את פינק פלויד, הקול הגבוה של הסולן ג'ייסון ליטל והגיטרות מזכירות את ניל יאנג, ויש להם אפילו ווייב דייר סטרייטסי בצליל האמריקאי ובסטרייטיות של המוזיקה. שם המשחק של גרנדאדי הוא נוסטלגיה, ובארץ מתים על נוסטלגיה.

» גרנדאדי בישראל - כל הפרטים
» קרן טננבאום הפכה את הפציעה להזדמנות
» פסטיבל יערות מנשה חושף את הליינאפ
» אלוהים ואימהות: ריף כהן בראיון מיוחד
» מדור מוזיקה עכבר העיר

גרנדאדי בהופעה בישראל
צילום: לירון שניידר
גרנדאדי בהופעה בישראל
הנוסטלגיה עובדת. ג'ייסון ליטל שומר על זה קולצילום: לירון שניידר

אם כך, לא הפתיע שהמועדון התל אביבי התמלא אמש (יום שני, 20 במרץ) בעיקר בגברים בני 30-40 ומעלה שחיכו להופעה של גרנדאדי במשך 17 שנה. בינתיים הלהקה הקליפורנית הספיקה להתפרק ב-2006, להתאחד ב-2012 ולהוציא את אלבום הקאמבק שלה "Last Place" רק לפני כמה שבועות. ליטל וחבריו נמצאים בעצמם בשנות ה-40 לחייהם, אבל כשם הלהקה תמיד היה בהם משהו שהרגיש קצת מיושן יותר ומנוגד לרוח הנעורים שהציפה את האינדי רוק מתחילת המילניום.

אך הזמן לא עשה את שלו. גרנדאדי הם כמו הממוטה מסיביר שהייתה קפואה במשך עשרות אלפי שנים ונמצאה כשהיא בחתיכה אחת. על הבמה הם נשמעו צעירים כתמיד, וביצעו את השירים הרופפים בצורה הדוקה ועם מלא איפוק. בניגוד להרבה להקות שהתארחו בבארבי, גרנדאדי לא התחרעו על המגברים אלא נשארו רוב הזמן בסבבה שלהם (ב-"California Cooler" כפי שציין כובע המצחייה האדום של ליטל). הכי טובים היו הביצועים לשירים מ-"The Sophtware Slump", כולל הפתיח הרגוע של "Hewlett's Daughter", הקטע האהוב "The Crystel Lake" שהקהל שר יחד, והפינאלה טרום ההדרן שגרר את מחיאות הכפיים הכי נלהבות, ובצדק, "He's Simple, He's Dumb, He's the Pilot".

גרנדאדי בהופעה בישראל
צילום: לירון שניידר
גרנדאדי בהופעה בישראל
דיוק זה לא הכל בחיים. גרנדאדי נשענים אחורהצילום: לירון שניידר

אבל למרות שהנגינה והשירה היו מדויקות, משהו היה חסר. גרנדאדי נשמעו לי כמו ה-ACDC של האינדי רוק - הרכב עם ביט יציב שבעצם מנגן את אותו השיר שוב ושוב בהבדלים קלים. אם אתם ממש בקטע, אז הייתם עפים על ההופעה. אם פחות, הייתם מתחברים לקטעים החזקים, אבל גם הייתם שמים לב לפילרים כמו "Laughing Stock" ו-"Dissconnecty". אממה, אם ACDC מזריקים 220 וולט להופעות החיות שלהם, גרנדאדי בחרו להשען לאחור על הכסא. חוץ מכמה הבלחות קטנות פה ושם (למשל, אינטרו פסנתר באך סטייל לאותו שיר סיום מפואר), הם ניגנו את הקטעים באופן די זהה למקור, ממש ברגוע. היה אפשר לראות את זה על הקהל - ראשים נדו מעלה ומטה בנינוחות בזמן שווידאו ארט של נופים אמריקאים ריצד ברקע, ורק מעטים הגיעו לפעמים לכדי קפיצה נלהבת במקום. היה נעים, היה נחמד וגרנדאדי היו חמודים לאללה (במיוחד המתופף ארון בארץ' עם זקן מכובד וחולצת כלבי ביגל), אבל האנרגיה העצורה מנעה מההופעה הטובה מלהפוך למדהימה (דבר שדווקא כן קרה בחימום הלוהט של אור אדרי, ועוד עם הרכב שלדבריה ניגן שם ביחד בפעם הראשונה).

גרנדאדי בהופעה בישראל
אנרגיה עצורה. גרנאדי לא לוחצים על הגזצילום: לירון שניידר

גרנדאדי מרגישה כמו להקה מאוד יציבה, כך שכנראה תקבלו את אותה חוויה כיפית גם הלילה בבארבי, ותוכלו ליהנות במשך שעה ו-20 דקות משילוב בין מלודיות פשוטות לגיטרות פאז וסינטים פרמיטיביים גם בשירים כמו "Way We Won't","El Caminos In The West" ו-"AM 180". "זאת הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שירדנו מהמטוס ולא ידענו למה לצפות" שיתף ליטל בנאום נרגש בסוף ההופעה. "המפיק המסוים הזה היה מאוד עקשן לאורך השנים, אז בבקשה תודו לו". אם כך, תודו לנרנג'ה.

גרנדאדי בהופעה, בארבי תל אביב, 20 במרץ

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ